ז.

צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לְהָאָדָם עַזּוּת דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁיִּהְיֶה עַז כַּנָּמֵר כְּנֶגֶד הַמּוֹנְעִים וְהַמַּלְעִיגִים, וְלֹא יִתְבַּטֵּל וְלֹא יִתְבַּיֵּשׁ בִּפְנֵיהֶם כְּלָל, אַף עַל פִּי שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁהֵם צַדִּיקִים וְטוֹבִים מִמֶּנּוּ; וַאֲפִלּוּ אִם הָאֱמֶת הוּא כָּךְ, שֶׁהֵם טוֹבִים מִמֶּנּוּ, אַף עַל פִּי כֵן מֵאַחַר שֶׁכַּוָּנָתוֹ לַשָּׁמַיִם, וְהֵם רוֹצִים לְבַלְבְּלוֹ וּלְמָנְעוֹ מִדֶּרֶךְ הַחַיִּים - צָרִיךְ לְהִתְגַּבֵּר בְּעַזּוּת גָּדוֹל כְּנֶגְדָּם; כִּי אִי אֶפְשָׁר לִכְנֹס אֶל הַקְּדֻשָּׁה כִּי אִם עַל יְדֵי עַזּוּת כַּמְבֹאָר לְעֵיל. וַאֲפִלּוּ נֶגֶד הָרַב בְּעַצְמוֹ צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לְהָאָדָם עַזּוּת, שֶׁיָּעֵז פָּנָיו לְדַבֵּר עִמּוֹ כָּל מַה שֶּׁצָּרִיךְ וְלֹא יִתְבַּיֵּשׁ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (אבות ב, ה) “וְלֹא הַבַּיְּשָׁן לָמֵד”. וְזֶה שֶׁאֶחָד מְקֹרָב יוֹתֵר - הוּא מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַזּוּת יוֹתֵר, וּמֵחֲמַת זֶה הָרַב מְדַבֵּר עִמּוֹ יוֹתֵר: (תורה רע”א)