כט.

כְּשֶׁאָנוּ קוֹרְאִין לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּתְאָרִים שֶׁל בָּשָׂר וָדָם בִּתְפִלּוֹת וּבְרָכוֹת, וְהוּא נִמְצָא לָנוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו - זֶה חֶסֶד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ; כִּי אִם לֹא הָיָה חַסְדֵּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ - לֹא הָיָה כְּדַאי לִקְרֹא וּלְכַנּוֹת אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ בִּתְאָרִים וּשְׁבָחִים וְתֵבוֹת וְאוֹתִיּוֹת, אֲבָל זֶה הַכֹּל חֶסֶד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וּמִזֶּה רָאוּי לָאָדָם לְהִתְעוֹרֵר וּלְהִתְלַהֵב מְאֹד בַּתְּפִלָּה, כְּשֶׁיִּזְכֹּר גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ כְּפוּם מַה דִּמְשַׁעֵר בְּלִבֵּהּ, שֶׁהוּא מְרוֹמָם וּמְנֻשָּׂא מְאֹד מִכָּל אֵלּוּ הַשְּׁבָחִים וְהַתְּאָרִים, רַק מֵאַהֲבָתוֹ וְחֶמְלָתוֹ וְחַסְדּוֹ הַגָּדוֹל נָתַן לָנוּ רְשׁוּת לִקְרוֹת אוֹתוֹ בִּתְאָרִים אֵלּוּ וּלְהִתְפַּלֵּל לְפָנָיו, כְּדֵי שֶׁנִּזְכֶּה לְהִתְדַבֵּק בּוֹ יִתְבָּרַךְ; עַל כֵּן רָאוּי לוֹמַר עַל כָּל פָּנִים אֵלּוּ הַתֵּבוֹת וְהַתְּאָרִים בְּלֵב שָׁלֵם וּבְכַוָּנָה גְּדוֹלָה בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ, מֵאַחַר שֶׁאָנוּ זוֹכִין בְּחַסְדּוֹ לִקְרוֹת אוֹתוֹ בִּתְאָרִים אֵלּוּ: (תורה ט”ו אות ה’)