מו.

וְכֵן לְהֵפֶךְ חַס וְשָׁלוֹם, צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא מִפִּיו אֵיזֶה דִּבּוּר שֶׁל כְּפִירָה וְאֶפִּיקוֹרְסוּת חַס וְשָׁלוֹם אֲפִלּוּ בְּדֶרֶךְ לֵיצָנוּת, דְּהַיְנוּ שֶׁבְּלִבּוֹ הוּא מַאֲמִין, רַק שֶׁהוּא אוֹמֵר דִּבּוּר זֶה שֶׁל כְּפִירָה בְּשֵׁם אַחֵר וּמִתְלוֹצֵץ מִמֶּנּוּ - גַּם זֶה הוּא אִסּוּר גָּדוֹל, כִּי זֶה מַזִּיק לָאֱמוּנָה, כִּי עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּרוּךְ הוּא אָסוּר לוֹמַר דִּבְרֵי הֲלָצוֹת אֲפִלּוּ בְּדֶרֶךְ שְׂחוֹק: (ח”ב תורה מ”ד)