מה.

הָאֱמוּנָה תּוֹלָה בַּפֶּה שֶׁל הָאָדָם, שֶׁצְּרִיכִין לְדַבֵּר הָאֱמוּנָה בַּפֶּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים פט, ב) אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי. וְעַל כֵּן כְּשֶׁאָדָם נוֹפֵל מֵאֱמוּנָה חַס וְשָׁלוֹם, עֵצָה לָזֶה: שֶׁיְּדַבֵּר הָאֱמוּנָה בְּפִיו, שֶׁיֹּאמַר בְּפֶה מָלֵא שֶׁהוּא מַאֲמִין וְכוּ’, כִּי זֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁמְּדַבֵּר בְּפִיו דִּבּוּרֵי אֱמוּנָה, זֶה בְּעַצְמוֹ הוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה; גַּם עַל יְדֵי זֶה זוֹכֶה לָבוֹא לֶאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, כִּי הָאֱמוּנָה תּוֹלָה בַּפֶּה שֶׁל אָדָם כַּנַּ”ל: (ח”ב תורה מ”ד)