כט.

עִקַּר הַמַּנְהִיגוּת הָאֲמִתִּי דִּקְדֻשָּׁה תָּלוּי בְּרַחֲמָנוּת, וְאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת מַנְהִיג אֲמִתִּי כִּי אִם מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ רַחֲמָנוּת אֲמִתִּי עַל יִשְׂרָאֵל. אֲבָל צָרִיךְ הַמַּנְהִיג לֵידַע אֵיךְ לְהִתְנַהֵג עִם הָרַחֲמָנוּת, כִּי עַל רְשָׁעִים אוֹ עַל רוֹצְחִים וְגַזְלָנִים - אָסוּר לְרַחֵם; וְכֵן צְרִיכִין לֵידַע אֵיךְ לְרַחֵם עַל כָּל אֶחָד לְהַשְׁפִּיעַ לוֹ וּלְהַדְרִיכוֹ בְּמַה שֶּׁהוּא לְטוֹבָתוֹ הַנִּצְחִית בֶּאֱמֶת. עַל כֵּן עִקַּר הָרַחֲמָנוּת שֶׁל הַמַּנְהִיג הָאֲמִתִּי, הוּא לְהוֹצִיא אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעֲווֹנוֹת, כִּי זֶהוּ הָרַחֲמָנוּת הַגָּדוֹל מִכָּל מִינֵי רַחֲמָנוּת (וְעַיֵּן ‘תּוֹכָחָה’ אוֹת י”ז): (ח”ב תורה ז’ אות א’ ג’)