ד.

אֲנָחָה שֶׁמִּתְאַנֵּחַ הָאָדָם עַל עֲווֹנוֹתָיו אוֹ עַל מִעוּט הַשָּׂגָתוֹ, הִיא יוֹתֵר טוֹב מִכַּמָּה סִגּוּפִים וְתַעֲנִיּוֹת: (תורה ק”ט)

(עַיֵּן עוֹד מֵעִנְיַן אֲנָחָה: עַזּוּת אוֹת ב’ ג’, שֶׁעַל יְדֵי אֲנָחָה דִּקְדֻשָּׁה שׁוֹבְרִין עַזּוּת הַגּוּף, וַאֲזַי הַנְּשָׁמָה יְכוֹלָה לְהִתְקָרֵב לְהַגּוּף לְהוֹדִיעַ לוֹ מֵהַשָּׂגוֹת שֶׁהִיא מַשֶּׂגֶת וְכוּ’, עַיֵּן שָׁם.)