יב.

כְּשֶׁבְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם מִחוּץ לַקְּדֻשָּׁה מְקָרְבִין אֶת עַצְמָן לִפְנִים מֵהַקְּדֻשָּׁה, הֵן גֵּרִים שֶׁמְּגַיְּרִין, הֵן בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה, שֶׁגַּם הֵם הָיוּ מִבַּחוּץ, כְּשֶׁמְּקָרְבִין וּמַכְנִיסִין אוֹתָם לִפְנִים - זֶהוּ עִקַּר כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּכְדֵין אִסְתַּלֵּק וְאִתְיַקַּר שְׁמָא דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֵלָּא וְתַתָּא, וּמַעֲלִין אֶת הַכָּבוֹד לְשָׁרְשׁוֹ; וְעַל יְדֵי זֶה מַמְשִׁיכִין שָׁלוֹם בָּעוֹלָם: (תורה י”ד אות ב’)