ב.

צָרִיךְ לְהִשְׁתַּדֵּל תָּמִיד אַחַר כָּל זְכוּת וְדָבָר טוֹב שֶׁאֶפְשָׁר לִמְצֹא בְּיִשְׂרָאֵל, וְלָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, אֲפִלּוּ הַחוֹלְקִים עָלָיו וְהַמְבַזִּין אוֹתוֹ, וַאֲזַי יִהְיֶה נִצּוֹל תָּמִיד מִמַּחֲלֹקֶת; וְעַל יְדֵי זֶה עוֹשֶׂה כֶּתֶר יָקָר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכַמָּה מִינֵי אֲבָנִים טוֹבוֹת: (תורה ו’ אות ז’ בסוף)