יב.

יֵשׁ שֶׁעָבְרוּ עֲבֵרוֹת כָּל כָּךְ עַד שֶׁנָּפְלוּ בִּבְחִינַת הַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה, וּמֵחֲמַת זֶה נִדְמֶה לָהֶם שֶׁאֵין לָהֶם עוֹד תִּקְוָה חַס וְשָׁלוֹם. כִּי “עָבַר וְשָׁנָה נַעֲשָׂה לוֹ כְּהֶתֵּר” - זֶה בְּחִינַת הַסְתָּרָה אַחַת, אֲבָל כְּשֶׁעוֹבֵר יוֹתֵר חַס וְשָׁלוֹם - אֲזַי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִסְתָּר מִמֶּנּוּ בִּבְחִינַת הַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה, וַאֲזַי קָשֶׁה מְאֹד לִמְצֹא אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ. אֲבָל בְּכֹחַ עֵסֶק הַתּוֹרָה יְכוֹלִין לְעוֹרֵר גַּם אוֹתוֹ, וּלְהוֹדִיעוֹ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁיֵּשׁ לוֹ תִּקְוָה גַּם כֵּן, עַד שֶׁיָּשׁוּב אֶל הָאֱמֶת וְיִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. כִּי בֶּאֱמֶת בְּכֹחַ הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת הַכֹּל יְכוֹלִים לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ תָּמִיד בְּכָל עֵת, אֵיךְ שֶׁהֵם, מִכָּל מָקוֹם שֶׁהֵם: (תורה נ”ו אות ג’)