כְּשֶׁהָאָדָם הוּא בְּקַטְנוּת הַמֹּחִין, וְאָז הוּא בִּבְחִינַת עָנִי מִן הַדַּעַת, וְאָז כְּשֶׁהוּא מְרַחֵם עַל עַצְמוֹ, כִּי אֵין רַחֲמָנוּת גָּדוֹל מִזֶּה, וּמְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ עַד שֶׁבָּא לְגַדְלוּת הַמֹּחִין, אָז נִמְתָּקִין מִמֶּנּוּ כָּל הַדִּינִים וְנִמְשָׁכִין עָלָיו רַחֲמִים וַחֲסָדִים גְּדוֹלִים. וְאִם לֹא יָכוֹל בְּעַצְמוֹ לָבוֹא לְגַדְלוּת הַמֹּחִין – עֵצָה לָזֶה, שֶׁיַּשְׂכִּיל אֲחֵרִים, וְעַל־יְדֵי־זֶה נִתְעוֹרְרִין הַמֹּחִין גַּם אֶצְלוֹ (שם).