ב

מַה שֶּׁעַכְשָׁו, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, נָפַל חָכְמַת מְלִיצַת לְשׁוֹן־הַקֹּדֶשׁ מְאֹד, עַד שֶׁכִּמְעַט רֹב חָכְמַת הַמְּלִיצָה הוּא אֵצֶל הַקַּלֵּי־עוֹלָם הַשְּׁקוּעִים מְאֹד בְּתַאֲוַת מִשְׁגָּל, שֶׁהוּא הָרַע הַכּוֹלֵל וְהַהֵפֶךְ מַמָּשׁ מִקְּדֻשַּׁת לְשׁוֹן־הַקֹּדֶשׁ; וְעַל־יְדֵי צַחוּת הַמְּלִיצָה שֶׁלָּהֶם הֵם מוֹשְׁכִים אֶת לֵב כַּמָּה וְכַמָּה מִנַּעֲרֵי בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁמְּבִיאִים אוֹתָם לְאֶפִּיקוֹרְסוּת גָּמוּר, חַס וְשָׁלוֹם. וְזֶה בְּחִינַת: "נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה", וְכֵן: "מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה", וְכָל זֶה הוּא בְּחִינַת הַנָּחָשׁ, שֶׁפִּתָּה אֶת חַוָּה (שֶׁהוּא בְּחִינַת הַדִּבּוּר שֶׁל לְשׁוֹן־הַקֹּדֶשׁ) וְהֵטִיל בָּהּ זֻהֲמָא (מובן שם בהתורה סימן יט ד"ה תפלה לחבקוק).