טז

לִקּוּטֵי עֵצוֹת [חקירות וחכמות חיצוניות, טו]

בְּעִנְיַן הַקֻּשְׁיוֹת שֶׁקָּשֶׁה עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ דַּעַת אֲמִתִּי כָּל שֶׁהוּא, רָאוּי לוֹ לְהָבִין: שֶׁאַדְּרַבָּא, כָּךְ רָאוּי לִהְיוֹת דַּיְקָא שֶׁיִּהְיֶה קֻשְׁיוֹת עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְכָךְ נָאֶה וְיָפֶה לוֹ יִתְבָּרַךְ לְפִי גְּדֻלָּתוֹ וְרוֹמְמוּתוֹ, כִּי בְּוַדַּאי אִי אֶפְשָׁר שֶׁנָּבִין וְנַשִּׂיג בְּשִׂכְלֵנוּ הַנְהָגָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְעַל כֵּן בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה עָלָיו יִתְבָּרַךְ קֻשְׁיוֹת לְפִי דַּעְתֵּנוּ הָאֱנוֹשִׁי‍ הַפְּחוּתָה, וְעַיֵּן בִּפְנִים. וְהָבֵן הָאֱמֶת. (לקוטי תנינא, נב)