וְהִנֵּה בְּכָל הַשָּׁלשׁ שָׁנִים הָאֵלֶּה דִבֵּר הַרְבֵּה מֵהִסְתַּלְּקוּתוֹ וּכְשֶׁבָּא מִלֶּמְבֶּרְגְּ דִבֵּר עִמָּנוּ כַּמָּה פְּעָמִים אֵיךְ הָיָה כְּבָר מוּכָן לְהִסְתַּלֵּק בְּלֶמְבֶּרְגְּ, וְהָיָה מוּכָן וְעוֹמֵד לָזֶה כִּי לא הָיָה לוֹ שׁוּם פַּחַד וְהִתְפָּאֵר הַרְבֵּה אֵיךְ הָיָה חָזָק בְּעִנְיָן זֶה שֶׁהָיָה מוּכָן לְהִסְתַּלֵּק בְּלִי שׁוּם אֵימָה וָפַחַד אַךְ לא הָיָה נִיחָא לֵהּ לִשְׁכַּב שָׁם אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁם מֻנָּחִים גְּדוֹלֵי עוֹלָם צַדִּיקִים מְפֻרְסָמִים מְאד אַף עַל פִּי כֵן לא הָיָה נִיחָא לוֹ לִשְׁכַּב שָׁם מֵחֲמַת שֶׁהוּא רָחוֹק מֵאַנְשֵׁי-שְׁלוֹמֵנוּ, וְלא יָבוֹא שׁוּם אֶחָד עַל קִבְרוֹ וְלא יִהְיֶה לָהֶם עֵסֶק וְעֻבְדָּא עִם קִבְרוֹ כַּמְבאָר מִזֶּה בְּמָקוֹם אַחֵר (חַיֵּי מוֹהֲרַ"ן קס"ב)... עַד שֶׁבָּא לְאוּמֶין, אָז אָמַר שֶׁבְּכָאן בְּאוּמֶין טוֹב לְפָנָיו לְהִסְתַּלֵּק: (שם, מא)