קכו

אַף־עַל־פִּי שֶׁכָּל הָרוֹצֶה לָגֶשֶׁת אֶל הַקֹּדֶשׁ מֻכְרָח לְעוֹרֵר מַטֵּה עֹז שֶׁל עֲבוֹדָתוֹ, הַיְנוּ הַכֹּחַ וּזְכוּת שֶׁל נְקֻדּוֹתָיו הַטּוֹבִים, בִּפְרָט הַכֹּחַ וּזְכוּת שֶׁל צַדִּיקֵי אֱמֶת הַחוֹסֶה בָּהֶם, אֵין זֶה רַק בִּשְׁבִיל לְהַכְנִיעַ הָרָע שֶׁבּוֹ, הַיְנוּ מֵחֲמַת שֶׁהַבַּעַל דָּבָר בָּא לְבַלְבֵּל אוֹתוֹ גַּם מִמְּעַט עֲבוֹדָתוֹ וּלְהַחֲלִישׁ דַּעְתּוֹ מֵרִבּוּי קִלְקוּלָיו וּפְגָמָיו הַמְרֻבִּים, עַל־כֵּן מֻכְרָח לְחַפֵּשׂ בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת בִּכְדֵי לְהַחֲיוֹת וּלְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ, בִּבְחִינַת: “וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע” וְכוּ’, כַּמְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר. אֲבָל לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יַעֲמֹד כַּדָּל וְכָרָשׁ, וְיִשְׁפֹּךְ לִבּוֹ כַּמַּיִם, וְרַק בְּרַחֲמִים וּבְתַחֲנוּנִים, וְלֹא יִתְלֶה בְּשׁוּם זְכוּת כְּלָל, וְגַם לֹא יִדְחוֹק אֶת הַשָּׁעָה כְּלָל וְכוּ’. וְזֶה בְּחִינַת מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּדָוִד: “עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי”, וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כְּשֶׁיּוֹצֵא לַמִּלְחָמָה מִתְקַשֶּׁה עַצְמוֹ כָּעֵץ, וּכְשֶׁהָיָה עוֹסֵק בְּדִבְרֵי תּוֹרָה מְעַדֵּן עַצְמוֹ כְּתוֹלָעַת: ועין לקוטי עצות חדש תלמוד תורה, אות ק”ד.