ד

מִי שֶׁרוֹצֶה לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, צָרִיךְ תָּמִיד לְבַקֵּשׁ אֶת ה’ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר הוּא שָׁם, וּלְקַשֵּׁר וּלְהַעֲלוֹת בְּחִינַת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הוּא שָׁם, לִבְחִינַת לְמַעְלָה מֵהַמָּקוֹם, דְּהַיְנוּ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, וְאָז זוֹכֶה לַעֲבֹד אֶת ה’ בֶּאֱמֶת, וְאֵין שׁוּם מָקוֹם שֶׁיִּמְנָעֵהוּ. וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁנָּפַל לְאֵיזֶה מָקוֹם לֹא טוֹב בַּחֲטָאָיו, וַאֲפִלּוּ לְמָקוֹם נָמוּךְ וּמְגֻשָּׁם וּמְלֻכְלָךְ מְאֹד חַס וְשָׁלוֹם רַחֲמָנָא לִצְלָן, אַף־עַל־פִּי־כֵן צָרִיךְ שֶׁיִּזְכֹּר בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁשָּׁם יֵשׁ מָקוֹם לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וְעַל־כֵּן אֵין שׁוּם נְפִילָה בָּעוֹלָם כְּלָל, כִּי מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר נִדָּח לְשָׁם יָכוֹל לַחֲזֹר לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בִּבְחִינַת: “וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ”, מִשָּׁם דַּיְקָא, מִמָּקוֹם אֲשֶׁר הוּא שָׁם כַּמּוּבָא: הלכות ציצית הלכה ג’ אות ט.