פה

אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כָּךְ הוּא דַּרְכּוֹ שֶׁל הַיֵּצֶר הָרַע; הַיּוֹם אוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה כָּךְ וְכוּ’, שֶׁזֶּה בְּחִינַת עֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה, וּכְתִיב: “הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא” וְכוּ’. וּבֶאֱמֶת לְפִי דַרְכּוֹ שֶׁל הַיֵּצֶר הָרָע עִם אֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה שֶׁאֵינָם מִתְגַּבְּרִים כְּנֶגְדּוֹ בִּנְעוּרֵיהֶם, בְּוַדַּאי הָיָה אָפֵס תִּקְוָה חַס וְשָׁלוֹם לְרֹב הָעוֹלָם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: “מְפַנֵּק מִנֹּעַר עַבְדּוֹ וְכוּ’”. אֲבָל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ חוֹמֵל עָלֵינוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר וְחוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבַל יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח, וְהוּא שׁוֹלֵחַ סִיּוּעָא מִלְּעֵלָּא [מִלְּמַעְלָה] עַל־יְדֵי צַדִּיקֵי הַדּוֹר הַגְּדוֹלִים הָאֲמִתִּיִּים, שֶׁהֵם בְּחִינַת מָרְדְּכַי, וְהֵם יוֹדְעִים הֵיטֵב מַה שֶּׁנַּעֲשֶׂה עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד, בְּחִינַת: “וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה” (אסתר ד, א), וְהֵם מְעוֹרְרִים אֶת יִשְׂרָאֵל לִתְשׁוּבָה, בִּבְחִינַת: “וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה” (שם ד, א). וְהֵם מוֹדִיעִים לִכְלַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁהִיא בְּחִינַת אֶסְתֵּר לְבַל תִּתְיָאֵשׁ עַצְמָהּ מִן הָרַחֲמִים, וְתָבוֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, אַף־עַל־פִּי שֶׁהִיא רְחוֹקָה כָּל כָּךְ שֶׁלֹּא נִקְרֵאת לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלשִׁים יוֹם, אֲשֶׁר עַל־כָּל־פָּנִים פַּעַם אַחַת בְּחֹדֶשׁ צְרִיכִין יִשְׂרָאֵל לְהַקְבִּיל פְּנֵי אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. אַף־עַל־פִּי־כֵן צְרִיכִין לְהַקִּישׁ עַל דַּלְתֵי רַחֲמִים, אוּלַי יָחוּס אוּלַי יְרַחֵם.

עַד שֶׁאַחַר־כָּךְ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מְקַבֶּלֶת דַּעַת הַצַּדִּיק הָאֱמֶת, וְאוֹמֶרֶת: “וּבְכֵן אָבֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת”, וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁלֹּא כַדָּת שֶׁל תּוֹרָה, כִּי אֲנִי יוֹדֵעַ בְּעַצְמִי שֶׁעַל־פִּי דָּת שֶׁל תּוֹרָה בְּוַדַּאי אֵינֶנִּי רָאוּי לָבוֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לְהִתְפַּלֵּל לְפָנָיו, כְּפִי מַה שֶּׁאֲנִי יוֹדֵעַ חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי. אַךְ אַף־עַל־פִּי־כֵן אָבוֹא לְפָנָיו שֶׁלֹּא כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי. הַיְנוּ אִם חַס וְשָׁלוֹם, אֵינוֹ לְרָצוֹן לְפָנָיו תְּפִלָּתִי וְהִתְבּוֹדְדוּתִי עַתָּה מֵרִבּוּי קִלְקוּלַי, כַּאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי וְיַעֲשֶׂה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִמִּי מַה שֶּׁיִּרְצֶה, אֲנִי תָּמִיד אֲיַחֵל וְאֶצְעַק לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אוּלַי יְרַחֵם. וְאָז מְרַחֵם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, “וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב”, זֶה סוֹד הַהֶאָרָה וְהִתְקָרְבוּת מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁמַּגִּיעַ לִפְעָמִים לְהָאָדָם הַנָמוּךְ מְאֹד, שֶׁאַף־עַל־פִּי־כֵן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שׁוֹלֵחַ לוֹ הִתְקָרְבוּת מֵרָחוֹק בְּסוֹד הוֹשָׁטַת שַׁרְבִיט הַזָּהָב, שֶׁנִּמְשָׁךְ בְּנֵס אַמּוֹת הַרְבֵּה כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. הַיְנוּ שֶׁאֲפִלּוּ הָאָדָם הָרָחוֹק מְאֹד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּשֶׁהוּא שׁוֹמֵעַ לַעֲצַת הַצַּדִּיק לִבְלִי לְהִתְיָאֵשׁ אֶת עַצְמוֹ, רַק אַף־עַל־פִּי־כֵן אֵיךְ שֶׁהוּא אֵיךְ שֶׁהוּא הוּא מוֹסֵר אֶת נַפְשׁוֹ בְּבִטּוּל גָּמוּר אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, וּבָא לִפְנֵי מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם לְהִתְחַנֵּן לְפָנָיו, אֲזַי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ חוֹמֵל עָלָיו וּמֵאִיר עָלָיו הֶאָרָה נִפְלָאָה מֵרָחוֹק מְאֹד, כִּי מֵאִיר עָלָיו הַדַּעַת הָעֶלְיוֹן מְאֹד שֶׁהוּא בְּחִינַת יִרְאָה עִלָּאָה דְּעִלָּאָה [עֶלְיוֹנָה שֶׁבָּעֶלְיוֹנָה], עַד שֶׁיִּזְכֶּה גַּם הָרָחוֹק מְאֹד לִשְׁלֵמוּת הַיִּרְאָה שֶׁהוּא בְּחִינַת יִרְאָה עִם דַּעַת, שֶׁעַל־יְדֵי זֶה יִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת: שם, ט”ז י”ז.