צג

כָּל הַתּוֹכָחוֹת שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מוֹכִיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל, וְכָל הַבִּזְיוֹנוֹת שֶׁמְּבַזֶּה אוֹתָם לִפְעָמִים בְּדֶרֶךְ בִּזָּיוֹן, הַכֹּל לְטוֹבָה גְּדוֹלָה, כְּדֵי לְלַמֵּד עֲלֵיהֶם זְכוּת וָחֶסֶד כְּדֵי שֶׁיָּשׁוּבוּ אֵלָיו בֶּאֱמֶת. כִּי לִפְעָמִים כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל מְקַלְקְלִין מַעֲשֵׂיהֶם מְאֹד מְאֹד, עַד שֶׁכִּמְעַט אֵין נִכָּר מְעַט הַטּוֹב שֶׁבָּהֶם מֵעֹצֶם רִבּוּי הַפְּשָׁעִים וְהַקִּלְקוּלִים רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְאִם יִרְצֶה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְלַמֵּד עֲלֵיהֶם זְכוּת עַל־יְדֵי מְעַט הַטּוֹב שֶׁבָּהֶם יִתְעוֹרְרוּ הַמְקַטְרְגִים חַס וְשָׁלוֹם, וְיִמְצְאוּ כְּנֶגֶד זֶה אֲלָפִים פְּעָמִים לְהֵפֶךְ חַס וְשָׁלוֹם, אֲבָל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ חָפֵץ חֶסֶד הוּא, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן הוּא רוֹצֶה בְּעַמּוֹ וְחָפֵץ לְהַטּוֹת עִמָּהֶם כְּלַפֵּי חֶסֶד, אָז בְּטוּבוֹ וְחָכְמָתוֹ הַנִּפְלָאָה הוּא בְּעַצְמוֹ מְבַזֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל בְּתַכְלִית הַבִּזָּיוֹן, עַד שֶׁאוֹמֵר עֲלֵיהֶם שֶׁכְּבָר הֵם אֶצְלוֹ חַס וְשָׁלוֹם כְּמוֹ כָּל הָאֻמּוֹת מֵאַחַר שֶׁכְּבָר קִלְקְלוּ כָּל כָּךְ. וְתֵכֶף שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְהַפֵּךְ הַדָּבָר וְאוֹמֵר עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם כְּמוֹ הָאֻמּוֹת מַמָּשׁ, אֲזַי תֵּכֶף נִתְגַּלֶּה וְנִתְרָאֶה עַל־יְדֵי־זֶה דַּיְקָא אֲמִתַּת הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבָּהֶם. כִּי בְּוַדַּאי בַּתְּחִלָּה לֹא הָיָה נֶחְשָׁב הַטּוֹב שֶׁבָּהֶם כְּלָל, עַד שֶׁכִּמְעַט לֹא הָיָה נִרְאֶה כְּלָל, כִּי בְּוַדַּאי לְפִי קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל בְּשָׁרְשָׁם, אֲזַי אֲפִלּוּ אִם אֵין פּוֹגְמִין כָּל יָמָיו רַק כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה אַחַת, הוּא גַּם כֵּן פְּגָם גָּדוֹל וְנוֹרָא מְאֹד, כִּי יִשְׂרָאֵל הֵם רְחוֹקִים לְגַמְרֵי מֵעָווֹן וּמִכָּל מִינֵי פְּגָמִים, מִכָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁפּוֹגְמִים חַס וְשָׁלוֹם יוֹתֵר מִחוּט הַשַּׂעֲרָה, מִכָּל־שֶׁכֵּן כְּשֶׁהַפְּגָמִים וְהַחֲטָאִים מְרֻבִּים מְאֹד רַחֲמָנָא לִצְלָן, עַד שֶׁמְּעַט הַטּוֹב אֵינוֹ נִכָּר כְּלָל, בִּפְרָט כִּי גַּם מְעַט הַטּוֹב עַצְמוֹ מְעֹרָב בִּפְסֹלֶת הַרְבֵּה, אָז בְּוַדַּאי כְּשֶׁיִּרְצֶה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְהִסְתַּכֵּל עַל עֹצֶם רִבּוּי הַפְּגָמִים שֶׁלָּהֶם, לְפִי קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל כְּפִי מַה שֶּׁרָאוּי לָהֶם לִהְיוֹת, אָז בְּוַדַּאי כִּמְעַט אָפֵס תִּקְוָה חַס וְשָׁלוֹם.

אֲבָל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רַב חֶסֶד וֶאֱמֶת וְחָפֵץ בְּקִיּוּם הָעוֹלָם, וְרַק הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ, וְהֵיכָן הָאָדָם כָּבוּשׁ בְּזֶה הָעוֹלָם וְכוּ’, עַל־כֵּן בְּרַחֲמָיו הָעֲצוּמִים הוּא בְּעַצְמוֹ מְהַפֵּךְ הַדָּבָר לְטוֹבַת יִשְׂרָאֵל, וּמַתְחִיל לְהַשְׁווֹת אוֹתָם לְכָל הָאֻמּוֹת, בִּבְחִינַת: “הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי” וְכוּ’, וְתֵכֶף כְּשֶׁמְּדַמֶּה וּמַשְׁוֶה אוֹתָם לִשְׁאָר הָאֻמּוֹת, בְּוַדַּאי הַכֹּל יוֹדוּ וְיֹאמְרוּ בְּפֶה מָלֵא שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ חִלּוּק רַב וְנִפְלָא כִּרְחוֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב בֵּין הַגָּרוּעַ שֶׁבְּיִשְׁרָאֵל לְבֵין הָעַכּוּ”ם, כִּי כְּנֶגֶד הָעַכּוּ”ם נִמְצָא תָּמִיד בְּיִשְׂרָאֵל כַּמָּה שְׂעָרוֹת וּנְקֻדּוֹת טוֹבוֹת לַאֲלָפִים וְלִרְבָבוֹת, כִּי אֲפִלּוּ פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל מְלֵאִים מִצְווֹת כָּרִמּוֹן כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה.

נִמְצָא שֶׁדַּיְקָא עַל־יְדֵי שֶׁמְּדַמֶּה יִשְׂרָאֵל לָעַכּוּ”ם וְלִבְנֵי כּוּשִׁיִּים, עַל־יְדֵי־זֶה דַּיְקָא נִתְגַּלֶּה וּמֵאִיר לְעֵין כֹּל הַזְּכוּת וְהַטּוֹב שֶׁבָּהֶם, כִּי כְּנֶגֶד הָעַכּוּ”ם בְּוַדַּאי עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל כֻּלָּם צַדִּיקִים, כִּי כֻּלָּנוּ מַנִּיחִין טַלִּית וּתְפִלִּין בְּכָל יוֹם וּמִתְעַנִּין בְּיוֹם כִּפּוּרִים וְכוּ’. וְעַל־כֵּן אַחַר שֶׁאָמַר הַנָּבִיא: “הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים” וְכוּ’, חוֹזֵר וּמְסַיֵּם תּוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר לְטוֹבָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר שָׁם (עמוס ט, ח): “אֶפֶס כִּי לֹא הַשְׁמֵיד אַשְׁמִיד” וְכוּ’, “בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת” וְכוּ’, כִּי דַּיְקָא עַל־יְדֵי שֶׁמְּהַפֵּךְ הַדָּבָר וּמְדַמֶּה יִשְׂרָאֵל לְעַכּוּ”ם חַס וְשָׁלוֹם, עַל־יְדֵי־זֶה דַּיְקָא נִתְגַּלֶּה וְנִתְרָאֶה כַּמָּה וְכַמָּה נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כְּנֶגֶד הָעַכּוּ”ם, וְעַל־יְדֵי־זֶה יָבוֹא מָשִׁיחַ וְיָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת, כִּי מָשִׁיחַ הוּא מִבְּחִינַת עַתִּיק, בְּחִינַת: “וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה” (דניאל ז, י”ג) וְהוּא יוֹדֵעַ לְלַמֵּד זְכוּת עַל יִשְׂרָאֵל, לִמְצֹא כָּל הַשְּׂעָרוֹת טוֹבוֹת שֶׁבְּיִשְׁרָאֵל שֶׁזֶּה בְּחִינַת הַחֶסֶד הָרַב שֶׁל בְּחִינַת עַתִּיק. וְזֶה גַּם כֵּן בְּחִינַת: “קְרָא שְׁמוֹ לֹא עַמִּי כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי” (הושע א, ט) וְכוּ’, וְתֵכֶף חוֹזֵר וְאוֹמֵר (שם ב, א): “וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי”, הַיְנוּ כַּנַּ”ל, כִּי דַּיְקָא עַל־יְדֵי־זֶה נִתְגַּלֶּה עֹצֶם מַעֲלָתָם וְתִפְאַרְתָּם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּנֶגֶד הָעַמִּים: שם, אות ד ה.