וְזֶה בְּחִינַת שֶׁנִּסְמָךְ פָּסוּק (שְׁמוֹת יז, ח): "וַיָּבֹא עֲמָלֵק" לְפָסוּק "וְעַל נַסּוֹתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אַיִן" (שָׁם ז-ח). כִּי הֵם פָּגְמוּ בְּגֵאוּת. כִּי כָּל הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁחָלְקוּ עַל מֹשֶׁה - הַכֹּל הָיָה עַל־יְדֵי גֵּאוּת שֶׁל דָּתָן וַאֲבִירָם, שֶׁהִתְקַנְּאוּ בְּמֹשֶׁה וְחָלְקוּ עָלָיו, עַד שֶׁנִּמְשְׁכוּ אַחֲרֵיהֶם עוֹד כַּמָּה אֲנָשִׁים, כִּי זֶה שֶׁיָּדַע שִׁפְלוּתוֹ וּבִטֵּל אֶת עַצְמוֹ בֶּאֱמֶת נֶגֶד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, בְּוַדַּאי לֹא הָיָה חוֹלֵק עָלָיו בְּכָל מַה שֶּׁעָבַר עָלָיו. וְעַל־כֵּן בְּרֹב הַמַּחֲלֹקֶת אָמַר מֹשֶׁה: "וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ". הַיְנוּ שֶׁבִּטֵּל עַצְמוֹ בְּתַכְלִית הַבִּטּוּל לְהַכְנִיעַ מִדַּת הַגֵּאוּת, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה הֵם רוֹצִים לַחֲלֹק עָלָיו, כִּי הָא בְּהָא תַּלְיָא, כִּי עַל־יְדֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ גֵּאוּת - אֵינוֹ מִתְקָרֵב לְהַצַּדִּיק הָאֱמֶת, וְיֵשׁ שֶׁמִּתְגָּרֶה בּוֹ הַבַּעַל דָּבָר עַד שֶׁחוֹלֵק עָלָיו, וְעַל־יְדֵי שֶׁאֵינוֹ מְקֹרָב לְהַצַּדִּיק, מִכָּל שֶׁכֵּן, כְּשֶׁחַס וְשָׁלוֹם, חוֹלֵק עָלָיו, עַל־יְדֵי־זֶה מִתְגַּבֵּר בּוֹ בְּיוֹתֵר מִדַּת הַגֵּאוּת. כִּי עִקַּר בִּטּוּל הַגֵּאוּת זוֹכִין עַל־יְדֵי הִתְקָרְבוּת לְהַצַּדִּיק עַל־יְדֵי רְאִיַּת פָּנָיו הַקְּדוֹשִׁים, וְכַנַּ"ל.
וּמֵחֲמַת שֶׁהֵם פָּגְמוּ אָז בָּזֶה, עַל־כֵּן נִסּוּ אֶת ה' וְנָפְלוּ לִסְפֵקוֹת: "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבָּם אִם אַיִן", וְאִיתָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (פָּרָשַׁת בְּשַלַּח סד:): שֶׁהָיוּ מְסֻפָּקִים אִם הַבְּחִינָה הַנִּקְרָא 'יֵשׁ' הוּא בְּקִרְבָּם, אִם הַבְּחִינָה הַנִּקְרָא 'אַיִן'; עַיֵּן שָׁם. הַיְנוּ שֶׁהַפְּגָם שֶׁלָּהֶם הָיָה שֶׁעָשׂוּ פֵּרוּד בֵּין גֵּאוּת דִּקְדֻשָּׁה שֶׁהוּא בְּחִינַת 'יֵשׁ', וּבֵין עֲנָוָה שֶׁהוּא בְּחִינַת 'אַיִן'. כִּי בֶּאֱמֶת שְׁנֵיהֶם אֶחָד, וְזֶה עִקַּר תַּכְלִית שְׁלֵמוּת הָעֲנָוָה, בְּחִינַת 'בִּמְקוֹם גְּדֻלָּתוֹ' וְכוּ' כַּנַּ"ל. וּמֵחֲמַת שֶׁהֵם חָלְקוּ עַל מֹשֶׁה וּפָגְמוּ בָּעֲנָוָה - הָיָה עִקַּר הַפְּגָם שֶׁעָשׂוּ פֵּרוּד הַנַּ"ל. עַד שֶׁנִּסְתַּפְּקוּ אֵיזֶה בְּחִינָה בְּקִרְבָּם. וְעַל־יְדֵי זֶה "וַיָּבֹא עֲמָלֵק", כִּי עֲמָלֵק הוּא זֻהֲמַת הַנָּחָשׁ, שֶׁעִקַּר הִתְגַּבְּרוּתוֹ עַל־יְדֵי פְּגַם עֲנָוָה וְכַנַּ"ל.
וְעַל־כֵּן הָיָה עִקַּר הַכְנָעָתוֹ עַל־יְדֵי יְהוֹשֻׁעַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ צֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק" וְכוּ' (שְׁמוֹת יז, ט). כִּי יְהוֹשֻׁעַ הָיָה תַּלְמִיד מֹשֶׁה אֲשֶׁר לֹא יָמוּשׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל, שֶׁהָיָה מִשְׁתַּדֵּל כָּל יָמָיו לִרְאוֹת פְּנֵי מֹשֶׁה רַבּוֹ בְּכָל עֵת, עַד שֶׁזָּכָה עַל־יְדֵי־זֶה שֶׁיִּתְנוֹצֵץ מֹחוֹ וּלְקַבֵּל כָּל הַתּוֹרָה עַל־יְדֵי־זֶה, אֲשֶׁר עַל־יְדֵי־זֶה זוֹכִין לַעֲנָוָה אֲמִתִּיִּית שֶׁהוּא הַכְנָעַת הָמָן־ עֲמָלֵק, וְכַנַּ"ל.