אות ז

שם פוסעים בו פסיעה קטנה וכו' אך סועדים בו לברך וכו' היינו כי מחמת שבכל ימי החול היה להסטרא אחרא יניקה מן הרגלין, ועל כן אפילו בשבת שעולין הרגלין אבל אף על פי כן עדיין הם בבחינת פסיעות קטנות, רק שעל ידי אכילת שבת נתרחבין ונעשה מהם דרך כבושה וכו', ואי לאו דמסתפינא הוי אמינא לבאר קצת עוד בזה על פי מה שמבואר שם בפירוש האר"י שאחר התיקונים הנ"ל מענין הנו"ה שהן בחינת רגלין שבה וכו' ונאחזין בהם הקליפות, וגם בראשה שיש נו"ה פנימיים הנרמזים בעינים אין לה וכו', ומקרה הרגלים יקרה לעינים כי פסיעה גסה סוד הקליפה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו וכו' ועיין שם עוד מענין אם תשיב משבת רגלך וכו' ודע כי דרכי הכלה וספירותיה נעשה מבינה וכו' ודינין מתערין מנה ולפיכך (משלי ה) רגליה יורדות מות וכו' ובשבת נעשין דרכיה מקדש שהוא חכמה ואז רגליה עולין בקודש וכו' וזה (תהלים קי"ט) חשבתי דרכי וכו' בסוד המחשבה שהיא החכמה ואז ואשיבה רגלי ממקום המות אל עדותיך וכו' ועיין בלקוטי תורה פרשת בהר הנ"ל שכתב שם בענין תחומי שבת וכו' כי נראה מכלל עבודת הארץ שהאדם דש עליה וכו' כי נצח הוד הם הרגלין ההולכין על גבי קרקע שהיא המלכות וכשפוסע פסיעה גסה ביותר זה בחינה כאלו פוסע ודולג את בחינת המלכות עד שנכנס לרשות החיצונים חס ושלום רק שבחול מחמת שבלא זה יש יניקה להחיצונים מבחינת הרגלין כנ"ל על כן אין בזה איסור רק משום סכנה שנוטלת ממאור עיניו, מחמת שנותן להם בזה אחיזה ביותר אבל בשבת יש בזה קצת חילול שבת כשפוסע פסיעה גסה מחמת טעם הנ"ל, אם לא כשרץ לבית הכנסת או לשמוע דרשת חכמים כמבואר בברכות דף ו' ע"ב, כי אדרבא הפסיעה גסה בעצמה הוא בחינת המלכות מאחר שהוא לצורך דבר שבקדושה ובזה תבין ליישב קצת דברי האריז"ל הנ"ל עם מה שפירש הרח"ו ז"ל בדרוש פסיעותיו של אברהם אבינו וכו', ושם מבואר שפסיעה גסה היא המלכות וכו' ע"ש והבן וזה שייך גם כן למה שהתחיל רבינו ז"ל במאמר זה מענין העפר שהכל דשין עליה והיא נותנת להם כל הטובות וכו' והנה אמרו רז"ל (סנהדרין כ"ב) מי שמתה אשתו הראשונה עולם חשך בעדו ופסיעותיו מתקצרות היינו בחינת שני הפגמים הנ"ל, הן ברגלין הן בבחינת העינים, מאחר שירדה כל כך לבחינת (יבמות ס"ג) רגליה יורדות מות עד שמתה ממש חס ושלום, על כן גם אצלו הוא כנ"ל ועי' חידושי אגדות שם שפירש שהוא על דרך שאמרו רז"ל נמצא מאירתו עיניו ומעמידו על רגליו בפרט כי האשה היא בחינת הרגלין שלו כמו שכתוב בזוהר וירא קי"ב רגלי חסידיו ישמור דא איתתא וכו' ועיין בלקוטי תורה וכו' פרשת עקב בענין כוונת האכילה שכתב שם כי הלא ידעת כי כל בירורי המאכלים הם על ידי חכמה וכו' וכו' כי השיניים הם ל"ב נתיבות חכמה המבררים את האכילה וכו' עיין שם וכבר נתבאר שעל ידי החכמה הרגלין עולין בקדש וכו', וזה שמצינו שעל ידי האכילה מאירין העינים כ"ש אצל יהונתן (שמואל א י"ד) ותארנה עיניו וגם נמשך כח אל הרגלין וזהו שדקדקו רבותינו ז"ל (שבת קנ"ב) דוק בבכי ותשכח בנגרי, דוק בבכי דייקא בחינת השיניים הנ"ל ועיין שם בלקוטי תורה ותבין, גם דקדוק לשון דוק דייקא, רק מחמת שבחול יש אחיזה להחיצונים גם בהאכילה בפרט במותרות האכילה שהולך אל החיצונים לגמרי חס ושלום, מה שאין כן על ידי אכילה של שבת שהיא כולה אלקות כולה קודש וכו' על ידי זה נמשך עיקר תיקון הרגלין עד שנעשה מפעמי הרגלין דרך כבושה כמבואר בפנים (ועיין בליקוטי הלכות הלכות עירובי תחומין שזה סוד מה שמניחין מזון שתי סעודות לערובי תחומין וכו'):