סימן י״ז

מאמר ויהי הם מריקים שקיהם

נאמר בשבת חנוכה שנת תקס"ו, ובאותה שנה נתגיירו גרים הרבה מחמת שמצאו בספריהם היפוך אמונתם, וזה הענין מבואר היטב בזה המאמר הנ"ל מהיכן בא זאת שהעכו"ם ימצאו בספריהם היפוך אמונתם וכו' ע"ש:

שם במאמר הנ"ל אות ה"א, וימצא כתוב אשר הגיד מרדכי, מרדכי הוא בחינת הכפירה בעבודה זרה כמו שכתוב (אסתר ב) איש יהודי כמאמר רבותינו ז"ל (מגילה י"ג) כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי וכו' נראה לעניות דעתי בדרך אפשר, כי זה הצדיק שעוסק לגלות ההתפארות שהשם יתברך מתפאר עם ישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות, ואפילו בפחות שבישראל כל זמן ששם ישראל נקרא עליו כי נקרא פושע ישראל, יש בו התפארות פרטי שהשם יתברך מתפאר עמו בפרטיות וכן בפרטי פרטיות כי יש לפעמים שאיזה פחות שבישראל עושה ניענוע עם הפאה שלו, והשם יתברך יש לו התפארות גדול גם מזה וכו' כמבואר באות א' והצדיק הזה בעצמו הוא בחינת מרדכי שנקרא איש יהודי על שם שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי, היינו כי הוא מגלה ומודיע זאת, שמה שאמרו רבותינו ז"ל (ויקרא רבה ל"ו) כל העולם לא נברא אלא בשביל ישראל, כי ישראל עלו במחשבה תחילה וכן כל כיוצא בזה שאמרו רבותינו ז"ל בשבח מעלת קדושת ישראל, אין כוונתם רק על הצדיקים והגדולים שבישראל לבד, רק אפילו הפחות שבישראל כל שכופר בעבודה זרה נקרא יהודי, ושם ישראל נקרא עליו, והשם יתברך מקבל התפארות ממנו ועיין לקמן באות וא"ו, ובשם ישראל יכונה אלו הגרים כי אף על פי שאינם בתולדה מעדת ישראל, אף על פי כן מאחר שגיירו עצמן וכפרו בעבודה זרה, גם הם מכונים בשם ישראל אך יש טוב כזה שהוא גם כן בחינת חלקי נשמות ישראל שכבוש תחת יד העכו"ם, שזה בבחינת ישראל שנטמעו בין העכו"ם, ואז הטוב הזה בתחילתו הוא זוכר את מעלתו שבא ממקום קדוש ועליון מאוד, אך אחר כך הם מתגברין על זה הטוב עד שכובשין אותו תחת ידם, עד שנתפס ונקשר אצלם כל כך עד שהטוב בעצמו שוכח את מעלתו, כמבואר באות ו', ואז הטוב הזה אין יכולין לקרותו גם בשם כופר בעבודה זרה, כי נתפס ונקשר אצלם מאוד, ונטמע בין העכו"ם ממש אך אף על פי כן, מחמת שבעצם שורשו הוא טוב והוא מחלקי נשמות ישראל, על כן אינו כופר לגמרי חס ושלום באלקותו יתברך, רק שהוא מאמין בעבודה זרה גם כן, כמובן לקמן ממה שכתב לתקן עולם במלכות שדי זה בחינת תשובה וכו', ששב בתשובה על פגם עבודה זרה וכו', כי יש די באלקותו לכל בריה ואין צריך לשום עבודה אחרת וכו' מובן מזה שמקודם ששב בתשובה לא היה די לו באלקותו, אלא היה תועה חס ושלום גם אחר עבודה אחרת שהוא בחינת עבודה זרה (ואפשר שזה בעצמו גם כן ענין בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי וכו' שמובא בתחילת אות ד', ורבותינו ז"ל במנחות דף ק"י דרשו על זה דקרו ליה אלהא דאלהייא, היינו כי הסטרא אחרא והקליפות אין להם שום חיות מעצמן, רק ממה שיש להם איזה יניקה מניצוצי הקדושה שנתפסו ונכבשו ביניהם שהם בחינת חלקי נשמות ישראל, על כן מחמת זה אין יכולים לכפור לגמרי חס ושלום באלקותו יתברך, רק שמתעים גם אחר עבודה אחרת ואין די להם באלקותו יתברך, ותועים אחר העבודות זרות ועובדים להם ומקטירים להם ומגישים להם לעשותם אמצעי חס ושלום, כפי טעות שטות דעתם כידוע כל זאת מדברי הקדמונים ז"ל)

והנה עיקר הנפילה של הטוב הזה שנכבש כל כך עד ששכח את מעלתו, היינו ששכח מעלתו מעצם שרשו שהוא מחלקי נשמות ישראל, שעלו תחלה במחשבה דקודשא בריך הוא, ובשבילם היתה כל הבריאה בשביל שצפה הקדוש ברוך הוא על כל ההתפארות שיקבל בפרטיות ובפרטי פרטיות מכל חלק מחלקי נשמות ישראל, אפילו מאותן שנפלו ונכבשו ונטמעו בין האומות, כל זמן ששם ישראל נקרא עליו, היינו שכופר בעבודה זרה ומתפאר עצמו עם אמונתו יתברך, שמאמין באלקי עולם, ויודע שיש די באלקותו יתברך לכל בריה, בפרט לנשמות ישראל שהם אחדות אחד עמו יתברך, אז אף על פי שנפל כמו שנפל ונכבש בין העכו"ם עד שמבטלין אותו מכמה מצוות וכן כל כיוצא בזה, אף על פי כן ידע ויאמין כי כמו שהוא מתפאר עצמו עם אמונתו הקדושה, כמו כן כביכול השם יתברך מתפאר עמו גם כן בפרטיות, כמו שכתוב את ה' האמרת היום וה' האמירך וכו' ודרשו רבותינו ז"ל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם אף אני וכו', שזה בחינת תפילין של ישראל ותפילין של השם יתברך אבל כשזה הטוב נופל בדעתו מחמת שנכבש בין העובדי כוכבים, ונתרחק מקדושת ישראל ומקיום המצוות, עד שעל ידי זה שוכח את מעלתו שבא ממקום קדוש ועליון ונורא כזה, אזי יכול לתעות אחר עבודה זרה חס ושלום שיאבד על ידי זה באמת את מעלתו כביכול, ואז יש להעבודה זרה יניקה חס ושלום מפגם חלקי מזבח ועל כן התיקון לזה צדקה, כי על ידי זה נעשה אויר הנח והזך, ואז כשהצדיק שהוא בחינת מרדכי מדבר דיבורים שלו שהם כפירה בעבודה זרה, והוא עוסק לגלות התפארות של כל ישראל אפילו של הפחותים שבהם, ומגלה שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי ויש להשם יתברך התפארות ממנו, אף על פי שהוא נכבש בין העכו"ם כנ"ל, והדיבורים של הצדיק הנ"ל נכתבים ונחקקים באויר עד שנכתבים גם בספריהם, אזי כשהטוב הזה שהוא חלקי נשמות ישראל שנכבשו ביניהם מוצא בספריהם דיבורים שהם היפוך אמונתם וכפירות עבודה זרה, אזי נזכר זה הטוב את מעלתו איך שבא ממקום עליון כזה, דהיינו שהוא חלקי נשמות ישראל שכל העולמות נבראו בשבילם, והקדוש ברוך הוא נמלך עם נשמות ישראל לברוא את העולם כי אף על פי שבמדרש מבואר שנמלך עם נשמות הצדיקים, רוצה לומר כי הם מגלין זאת לישראל כנ"ל, היינו כי ראה ההתפארות שיקבל מכל חלקי נשמות ישראל בפרטיות ובפרטי פרטיות, ובשביל זה ברא כל חלקי הבריאה עם כל השינוים שבהם בפרטיות ובפרטי פרטיות, ואז זה הטוב מתגעגע מאוד ומושך עצמו לחזור למקומו עד שמושך ותולש עמו גם מהרע שלהם, וזה הוא בחינת הגרים וכו', ועל ידי זה נשלם המזבח, ועל ידי שלימות המזבח נשלם השכל וכו', עד שזוכין לראות על ידי זה אור הצדיק האמת, שמגלה היראה ואהבה על ידי שעוסק לגלות התפארות של ישראל

ובאמת בענין הטוב בעצמו שנכבש נעשה גם כן בחינת הנ"ל, כי על ידי שנזכר את מעלתו שזה נמשך על ידי שהצדיק מגלה ההתפארות אפילו של הטוב הזה גם כן (שזה בעצמו בחינת ביטול כל עבודות זרות בחינת כפירה בעבודה זרה, כי עיקר יניקת העבודות זרות הוא רק ממה שהטוב שוכח את מעלתו כנ"ל, אזי נופל על הטוב הזה יראה גדולה שזה בחינת אנא בריה קלה שבים ואזלינא לפומא דלויתן, היינו לכליון והפסד חס ושלום, וכן נתעורר בו אהבה גדולה למשוך עצמו בכל כחו לחזור למקומו כנ"ל וזה שתיכף אחר ואזלינא לפומא דלויתן אמר רב אשי האי עיזי דימא, היינו היראה שנתגלה על ידי התפארות וזה דבחישא בחינת הצדיק שמחפש תמיד אחר התפארות שבכל אחד מישראל יש לפרש דרוצה לומר שההתעוררות של הטוב הזה, זה נמשך מבחינת היראה שנתגלה על ידי שהצדיק מחפש דווקא אחר ההתפארות שבכל אחד מישראל אפילו בהפחותים שבהם, כי בצדיקים וגדולים שבישראל אין צריך הצדיק לחפש כל כך, כי עליהם נאמר (ישעיה מ"ט) ישראל אשר בך אתפאר אך על ידי התפארות שלהם לבד אין התגלות המלכות כל כך עדיין עד שעל ידי זה תתגלה היראה, כי צדיקים שבדור מועטים כמו שארז"ל (סוכה מ"ה:) ואמרו עוד ראיתי בני עלייה והמה מועטים, רק עיקר התגלות היראה הוא על ידי ההתפארות שמוצא הצדיק בכל אחד מישראל אפילו בהפחותים, ששם צריכין לחפש אחר ההתפארות שמקבל השם יתברך מהם, עד שעל ידי זה נתגלה גם ההתפארות שרוצה השם יתברך לקבל גם מהטוב הזה הכבוש ביניהם, ועל ידי זה נופל על הטוב הזה יראה גדולה והתעוררות גדול אך אף על פי כן עדיין על ידי היראה לבד, אפשר שלא היה יכול עדיין לחזור למקומו מאחר שנכבש כל כך ביניהם ונפל בדעתו כל כך אך ואית ליה קרנא בחינת אהבה וכו', כי נתעורר בו גם על ידי זה אהבה גדולה עד שעל ידי זה מושך עצמו לחזור למקומו, עד שנעשין על ידי זה גרים ועל ידי זה בעצמו נתגלה אור הצדיק שעוסק בזה לגלות היראה ואהבה, על ידי שעוסק לגלות ההתפארות שבכל אחד מישראל כנ"ל:

שם אות ג', כי עיקר יניקות הכסילות דהיינו הקליפות הוא רק מבחינת מזבח וכו' (עיין זוהר הקדוש תרומה דף קל"ט מענין מזבח הנחושת וכו', וע"ש גם בדף קפ"א ובדף רס"ח:) ולבאר הענין קצת נראה לעניות דעתי, כי מענין האכילה מובן ונראה שהכל נברא רק בשביל האדם, ועיקר התכלית והנקיון של כל חלקי הבריאה שהם דומם צומח חי מדבר, הוא רק על ידי האדם המדבר, שממנו מקבל השם יתברך התפארות מכל פרטי תנועותיו שהם לעבודת השם יתברך, שההתפארות הזאת הוא שורש כל הרצונות של הבריאה וממילא מובן שגם בגדר האדם עיקר התפארות שלו יתברך הוא רק מישראל, בחינת (ישעיה מ"ט) ישראל אשר בך אתפאר, ואמרו רבותינו ז"ל (יבמות ס"א) אתם קרוים אדם וכו', ובשבילם היתה כל הבריאה ועל כן הותר להאדם לאכול מכל חלקי הבריאה הנ"ל, מאחר שכולם נבראו רק בשבילו, ואדרבא זהו עיקר תיקונם שבשביל זה נבראו, כשאדם אוכל אותם ומקבל מהם כח לעבודת הבורא יתברך, שעל ידי זה השם יתברך מקבל התפארות ממנו, על ידי זה נתתקן ועולה החיות אלקות שבכל חלקי הבריאה הנ"ל לתכלית שורש תיקונם שבשביל זה נבראו

וזה בחינת בירור ועליית הניצוצות הקדושים שנעשה על ידי אכילת ישראל כידוע (עיין לקוטי תורה להאריז"ל פרשה עקב), כי מתחלה היה החיות הזה מלובש כביכול בקליפות היינו בגשמיות המאכל, ועכשיו כשישראל אכלו אותו בקדושה, אזי עולה החיות דקדושה שבמאכל זה לשורש קדושתו ונתגלה על ידו גם כן התפארות של השם יתברך, ומגשמיות המאכל נעשה קיא צואה ונה למטה אל החוץ ויש בזה הרבה לבאר איך שבכל בחינה ובחינה יש בחינת חיצוניות ופנימיות בחינת קליפה ופרי, שזה בחינת מה שהחטה מתלבשת במוץ ותבן, ואמרו רבותינו ז"ל בדרך משל שלהמוץ ותבן נדמה שהם העיקר, וכל מה שטרח בעל הבית הוא רק בשבילם, עד שבא עת וזמן האסיף אז נראה לכל שעיקר טורח הבעל הבית היה רק בשביל הפנימיות שהוא החטה, והמוץ והתבן הולכין לאיבוד אך בחטה עצמה יש גם כן קליפה סביבה שהם הסובין והמורסן, וגם בפנימיות החטה שהוא עיקר מאכל האדם יש גם כן קליפה ופרי, כי מהגשמיות שלה נעשה פסולת גמור קיא צואה, והפנימיות שבה הוא רק הכח המלובש בה מהשם יתברך להחיות על ידה את האדם, והאדם בכח הזה יעבוד את השם יתברך, שזה בחינת (דברים ח) כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם וכידוע

והנה הבחינה זו של קליפה ופרי יש כמעט בכל המדריגות, וכמבואר בזוהר הקדוש הרבה מענינים אלו, איך שאלין קליפין לאלין כי מה שבמדריגה זו הוא בחינת פנימיות הוא במדריגה שלמעלה הימנה בחינת חיצוניות, ואפילו בכח החיות שמקבל האדם על ידי אכילתו יש גם כן בחינה זו, כי מתחילה מקבל הכבד ואחר כך הלב ואחר כך המוח וכמבואר בזוהר הקדוש וכן בכלל הבריאה בחינת דומם צומח חי הוא בחינת חיצוניות, לבחינת האדם שהוא פנימיות כוונות הבריאה אך בגדר האדם בעצמו כל העובדי כוכבים והמזלות הם בחינת חיצוניות וקליפות, והפנימיות הוא רק קדושת ישראל ובישראל בעצמן יש גם כן בחינת חיצוניות ופנימיות, בחינת עלין ועצים ופירות כמו שאמרו רבותינו ז"ל, ובכל אחד מישראל יש גם כן בחינת חיצוניות ופנימיות והנה למשל אף על פי שעיקר חיות הצומח וגידולו הוא מן הארץ שהוא גדר דומם, אף על פי כן מעלת הצומח ומדריגתו גדול ממדריגת הדומם וכן מדריגת החי גדול יותר מן הצומח, אף על פי שכל חיותו על ידי שאכל מהצומח, כי אדרבה בזה ניכר מעלתו עליו שעיקר חיות הצומח וגידולו הוא בשביל החי וכן תכלית הכל הוא רק בשביל האדם, אף על פי שהאדם מקבל כחו וחיותו על ידם והנה בחינת הקליפה ופרי הנ"ל הם בחינת חשך ואור, בחינת חכמה וכסילות כי בוודאי אין להחושך והכסילות שום הויה וחיות רק ממה שעל ידם ניכר מעלת יתרון האור והחכמה, שזה בחינת (קהלת ב) כיתרון האור מן החשך כך יתרון לחכמה מן הסכלות, והם בבחינת קליפה ופירי הנ"ל, כי רצונו יתברך לעת עתה בקיום שניהם בשביל קיום הבחירה, שעל ידי זה הוא עיקר ההתפארות שהשם יתברך מקבל מישראל, ועיקר התגלות מלכותו יתברך שהוא רק על ידי האדם הבעל בחירה והנה מחמת שכח החיות שבמאכל מלובש בגשמיותו שהוא בחינת קליפה בחינת כסילות, על כן יש להכסילות יניקה מבחינת האכילה אך כשהאדם אוכל בקדושה, היינו רק בשביל שיהיה לו כח וחיות לעבודת ה' שיקבל השם יתברך התפארות מזה, על ידי זה אין הכסילות מקבל ויונק מהאכילה רק כדי חיונו בצמצום ולא יותר, ועל ידי זה נכנע הכסילות ונתרומם השכל, כי נתגלה על ידי זה שהעיקר הוא הפנימיות שהוא החכמה שממנה עיקר החיות כמו שכתוב (קהלת ז) והחכמה תחיה וכו', וכמבואר בזוהר הקדוש שזה עיקר פנימיות החיות של המזון גם כן, רק שברצונו יתברך החיות הזה דקדושה משתלשל ממדריגה למדריגה, עד שמתלבש בגשמיות המאכל שהוא מבחינת כסילות, בכדי לאכפיא סטרא אחרא ולאהפכא חשוכא לנהורא, שגם הכסילות יהיה נעשה כסא ומרכבה אל הקדושה, שהוא בחינת חיות החכמה דקדושה מה שאין כן כשאוכל כזולל וסובא חס ושלום, אז אין נתגלה באכילה זאת שנבראת רק בשביל קדושת התפארות שיקבל השם יתברך מזה, מאחר שאינו אוכל בשביל כוונה זו כלל, רק שנלכד בגשמיות תאוות המאכל שהוא בחינת הכסילות ועל ידי זה מתגבר הכסילות ביותר ושוטף על השכל, עד שבא לטירוף הדעת חס ושלום היינו שהכסילות מתגבר כל כך עד שהכסילות טורף וחוטף גם הפנימיות, שהוא בחינת חיות נקודת החכמה ודעת, וממשיכו גם כן אל הכסילות עד שנעשה בבחינת (ירמיה ד) חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו שאינו יכול להשתמש בשכלו להטיב רק להרע כמבואר באות ב' ועל ידי הכסילות הזה אינו יכול להבין ולראות אור הצדיק שעוסק בזה, לגלות ההתפארות שהשם יתברך מקבל מישראל שזה עיקר שורש הבריאה, שענין זה מובן ונראה מתוך ענין האכילה דקדושה דייקא וכנ"ל, וזה שכתוב שם שעל ידי אכילה בכשרות מכניעין וטורפין את הקליפות והכסילות, כי אף על פי שגם אחר אכילת איש הכשר יש לו בלבול הדעת קצת, מחמת שיניקת הכסילות הוא משם כמבואר לעיל באות זה, אבל הוא רק לפי שעה, כי אחר כך על ידי שנתברר ועולה החיות דקדושה, שהם בחינת ניצוצי הקודש המלובשים בהמאכל, שבשרשם הם בחינת ניצוצי החכמה, כי (תהלים ק"ד) כולם בחכמה עשית, ונכללין בכח וחיות האדם שהוא בחינת חכמתו ושכלו, ופסולת גשמיות האכילה שהוא בחינת כסילות נעשה קיא צואה ונה ונופל אל החוץ, על ידי זה נכנע הכסילות ונתרומם שכלו וזה בחינת טרף שטורף את הכסילות, כי מוציא ניצוצי הקדושה שהיו מלובשים בתוכו אבל על ידי פגם האכילה אזי על ידי זה אדרבא הכסילות טורף את דעתו, כי גם ניצוצי הדעת שהיו בו מקודם נטרפין ונתבלבלין גם כן עד שאינו יכול להשתמש בהם להטיב כנ"ל:

ולהשלים פגם המזבח הוא על ידי גרים כי גרים נעשין גם כן על ידי בחינה זאת כי על ידי שהתגבר הכסילות והקליפות כל כך עד שנתפסו ונכבשו ביניהם גם מנצוצי הקדושה שהם בחינת חלקי נשמות ישראל, על ידי זה נתהפך עליהם הגלגל אחר כך, עד אשר לא די שנמלט הטוב שהם הניצוצות הנ"ל ויצאו מהם, כי אם שמשך ותלש גם מהרע שלהם שזה בחינת הגרים שנתגיירו, שזה ממש ענין הנ"ל שנעשה על ידי תיקון האכילה, שלא די שלא התגבר על ידי זה הכסילות על השכל, כי אם גם להיפוך שהוציאו גם ניצוצי הקדושה שהיו מלובשים מכבר בהכסילות בעצמו והיו מעצמות חיותו שזה בחינת הגרים (וכמבואר גם בלקוטי תנינא במאמר תקעו תוכחה סי' ח) ועיין בליקוטי תורה הנ"ל שכתב שם בתחילתו דע כי כל האכילה הוא בעולם העשיה וכו' ובזה מובן קצת מה שכתוב בסוף המאמר שעיקר החסרון שנתעכר המוח הוא תלוי רק בכלי המעשה וכו' וכן באות ב' שעל ידי עכירת המעשים נתחשך שכלו בכסילות ובאות ג' מבואר שהתגברות הכסילות על השכל הוא על ידי אכילה שאינה כראוי שאוכל כזולל וסובא אך כפי הנ"ל פגם האכילה הוא בעצמו גורם בחינת עכירת המעשים כי אכילה הוא בעשיה כנ"ל ועיין בזוהר הקדוש פרשת בלק דף קצ"ח מאן גרים להו לישראל למהוי סורר ומורה לגבי אבוהון דבשמיא, בגין דאיהו זולל וסובא וכו' דעיקרא ויסודא אכילה ושתיה כד עבדין כשאר עממין, דא גרים להון למהוי בן סורר ומורה לגבי אבוהון דבשמיא וכו' דכתיב (תהלים ק"ו) ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם (מעשיהם דייקא כנ"ל), וכתיב (במדבר כ"ה) ויאכל העם וישתחוו לאלהיהם (כי עיקר יניקת העבודה זרה הוא מפגם המזבח כמבואר באות ד'), ובגין דא (דברים כ"א) ורגמוהו כל אנשי עירו, אילין כל שאר עמין וכו' (כי על ידי זה מתגברין העכו"ם שהם מבחינת הכסילות כנ"ל) וכן מבואר עוד בזוהר הקדוש בכמה מקומות ובשאר דברי רבותינו ז"ל שאין היצר הרע מצוי אלא מתוך ריבוי אכילה ושתיה

ועיין שם עוד בסוף המאמר, שעיקר התיקון דהיינו שלימות השכל תלוי גם כן בכלי המעשה דהיינו הצדקה שנקראת מעשה, כמו שכתוב (ישעיה ל"ב) והיה מעשה הצדקה שלום עיין בפרי עץ חיים בכוונות קרבן התמיד כי מבואר שם שהקליפות שבעשיה הם רעות וקשות מאוד ונקראים עבודה זרה (הובא גם במאמר בני לן סי' כ"ח), וכבר מבואר באות ד' שעיקר יניקת העבודה זרה הוא מפגם המזבח, ועל כן עיקר התיקון על ידי הצדקה שהוא גם כן בחינת עשיה בחינת והיה מעשה הצדקה שלום, כי על ידי צדקה נעשה אויר הנח והזך על ידי בחינת הון יוסיף רעים רבים, שזה בחינת מרבה צדקה מרבה שלום, ועל ידי זה נזדכך האויר של עולם העשיה ונעשה בבחינת אויר מעופף, עד שהולך הדיבור של הצדיק ונכתב בספריהם היפוך אמונתם, עד שעל ידי זה נעשין גרים ונשלם המזבח ואזי נשלם השכל (שזה בעצמו בחינה זו הנ"ל שעל ידי האכילה דייקא שהיא בכשרות נשלם השכל), וזוכין לראות אור הצדיק שמגלה ההתפארות שהשם יתברך מקבל מעולם העשיה דייקא, כי סוף מעשה דייקא במחשבה תחילה, בחינת ישראל עלו במחשבה תחילה, שזה גם כן בחינת המבואר לעיל, כי אף על פי שהעולם העשיה מקבל כח וחיות מהעולמות שלמעלה ממנו אף על פי כן הוא עלה במחשבה תחלה, וכולם נבראו רק בשביל ישראל שהם בעולם העשיה, שזה ממש ענין בחינת הצדקה, כי גם הצדקה אף על פי שהעני מקבל מבעל הבית הוא עושה יותר עם בעל הבית כמאמר רז"ל (ויקרא רבה לב) עושה דייקא בחינת עשיה הנ"ל: