סימן י״ח - ר׳ יונתן משתעי

מאמר זה נאמר בטירהאוויציע (כמדומה שהיה בשנת תקס"ד), ואיזה זמן קודם שאמר מאמר זה נכנסתי פעם אחד אליו אני וחבירי ובאנו לחדרו והיה שוכב על מטתו, והתחיל לדבר אתנו ואמר אני חייתי היום חיים שלא חייתי עדיין מעולם, כי יש כמה מיני חיים והכל נקרא חיים, אבל היום חייתי חיים טובים שלא חייתי מעולם חיים כאלה ואחר כך התחיל לדבר ולזרוק מפיו הקדוש דיבורים, וגילה קצת ראשי פרקים ממאמר הנורא הזה, ולא גילה לנו אז כל המאמר בפירוש, רק ראשי פרקים בשמחה גדולה וכו' (כל זאת הועתק מספר חיי מוהר"ן ועיי"ש עוד):

במאמר זה אות ב', ואי אפשר לקרב זאת התכלית למחשבות בני אדם וכו' היינו כי עיקר ביאת האדם לעולם הזה ותכלית כל מעשיו הוא שיעשוע עולם הבא, והתכלית הוא קרוב להמחשבה ביותר כנ"ל אם כן היה צריך זאת להיות במחשבת האדם תמיד ולזכור תמיד רק התכלית הזה אך מחמת שזה התכלית נאמר עליו (ישעיה ס"ד) עין לא ראתה אלקים וכו', היינו שאין לשום בריה שום השגה בנעימות הטוב הגנוז והצפון של זה התכלית רק להשם יתברך לבדו נודע זאת בחינת (שם) אלקים זולתך וכו', על כן אי אפשר לקרב זה התכלית למחשבות בני אדם אבל הצדיקים באמת גם הם יכולין לתפוס במחשבתם תכלית עולם הבא וכו', כי אף על פי ששלימות ענין זה ידוע ונראה רק להשם יתברך, אף על פי כן יש גם להצדיקים איזה תפיסה בזה, וכל אחד מישראל לפי שרשו שיש לו בתוך נשמת הצדיק כן מקבל ממנו גם כן זאת התכלית וכו':

שם ויחר אף ה' במשה פירוש זאת ההקטנה וכו' זה מחמת שנשתלשל בו חרון אף ה' וכו' אמר המחבר ובזה מיושב היטב שיטת ריב"ק זבחים דף ק"ב (ונראה שגם שיטת החכמים עמו ערש"י שם), שאמר כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם חוץ מזה וקשה למה באמת לא עשה חרון אף הזה רושם במשה חס ושלום, אבל לפי פירוש רבינו זצ"ל בכאן ניחא, כי אדרבה הכתוב מבאר ומיישב ענין של משה שטען כל כך עם השם יתברך ולא רצה לילך בהשליחות, זה היה מחמת שנשתלשל בו חרון אף ה', וזהו בעצמו הרושם שעשה כי על ידי זה לא רצה משה להיות מנהיג:

שם, אבל על ידי שנמתק הרוגז והחרון אף על ידי רחמנות כנ"ל, אז נמתק החרון אף שיש בתוך הצדיקים על ידי הרחמנות, ואז הרחמנות גובר עליהם ומרחמים על העולם ומתרצים בהנהגתו וכו' ובזאת הרחמנות הם מנהיגים את העולם וכו' נראה לעניות דעתי דרוצה לומר, כי מתחלה על ידי מיעוט אמונה שיש בישראל חס ושלום נשתלשל בהצדיקים חרון אף ורוגז והסתירו פניהם מן העולם, ולא נתרצו להנהיג את העולם, ועל ידי שנמתק הרוגז והחרון אף על ידי רחמנות שזה בחינת ברוגז רחם תזכור כנ"ל, על ידי זה נמתק גם החרון אף שיש בתוך הצדיקים על ידי הרחמנות וכו' כנ"ל, היינו שאדרבא נתהפך הרוגז לרחמים, שאמרו בלבם אדרבא וכי כך הוא המדה שבשביל שיש מיעוט אמונה בישראל אנחנו מסתירים פנינו מהם לגמרי, ויוכלו לבוא חס ושלום על ידי זה למה שיבואו, ולא עוד אלא שנדמה לנו שאין אנו ראויים להנהיג העולם, ובאמת אדרבא מאחר שאין מנהיג ומנהל לישראל וגם נתמעט האמונה ביניהם, בוודאי הרחמנות שעל ישראל גדול מאוד, אם כן עלינו נפל חובת היום לקבל העטרה של המלכות והמנהיגות לטובת ישראל, מאחר שאנו חזקים בעזרת השם יתברך באמונתו הקדושה בשלימות, ואין בנו שום צד מינות חס ושלום או שום דרכי אמורי וכיוצא וכמבואר באות ג' על כן מוכרחים אנחנו לקבל עלינו השררה והמנהיגות, בכדי להשלים האמונה גם אצל כלל ישראל ולהביאם גם כן אל התכלית הטוב, וזה גם כן בחינת ויחר אף ה' במשה הנ"ל, כי מתחלה היה קישוי שעבוד לישראל על ידי בחינת החרון אף, ואחר כך כשנתעוררו רחמיו יתברך על ישראל ומשה מיאן בשליחותו והקטין עצמו מחמת החרון אף הנ"ל, אז חרה אף ה' במשה וגזר עליו בהכרח לקבל המנהיגות, מחמת גודל הרחמנות שיש על ישראל כנ"ל וזה שכתב אחר כך שזה בחינת קרטליתא, פירוש ארגז זה בחינת רוגז הנ"ל, דמיקבע בה אבנים טובות זה בחינת העטרה הנ"ל, בחינת רחמנות הנ"ל, היינו כנ"ל כי הרוגז בעצמו שהיה על ידי מיעוט אמונה נתהפך אחר כך ונמתק לרחמים, שעל ידי זה בעצמו נתעורר אחר כך ברחמים להנהיג את ישראל בכדי להשלים אצלם האמונה כנ"ל ומה שכתב שאבנים טובות זה בחינת העטרה הנ"ל, רוצה לומר כי עטרה למלך עושים מאבנים טובות וכמבואר גם לעיל בסוף סימן ו', וגם המלכות בעצמה נקראת אבנא טובא כמובא בזוהר הקדוש בכמה מקומות:

שם, והדרו לה מיני דכוורי דמיקרי בירשא זה בחינת אמונה וכו' רוצה לומר כי עיקר המלכות הוא על ידי הרחמנות שתלוי רק באמונה כנ"ל באות ב' ובאות ג', וכן הצדיק מקבל המלכות וההנהגה רק בכדי להשלים אמונת ישראל כנ"ל (וכמובן גם בסי' כ"ב במאמר חותם בתוך חותם):

שם באות ג', והמלכות תהפך למינות וכו' רוצה לומר תהפך דייקא, כי המינות הוא היפוך ממש מהמלכות שעיקרה בבחינת רחמים, ועיקר הרחמים תלוי באמונה כנ"ל:

שם באות ד', אלא אם כן זה המחזיק במלכות מתגבר באפיקורסית ומינות עד שמפריד את האמונה מהנהגה מבחינת המלכות וכו' נראה לעניות דעתי בדרך אפשר דרוצה לומר שמתגבר באפיקורסית ומינות, היינו שמכניס חס ושלום בכלל ישראל הרוצה למשול עליהם ולהנהיג אותם אפיקורסית ומינות חס ושלום, אזי האמונה נפרדת מהמלכות ואזי יכול להיות שיתקיים המלכות בידו (רק שאף על פי כן מן השמים אין מניחים אותו ליקח אותם כמבואר באות ואו), כי כל זמן שישראל מחזיקים באמונה אף על פי שיש בהם מיעוט אמונה חס ושלום, אף על פי כן האמונה מחזקת תמיד בהמלכות וההנהגה של ישראל, שלא יקח אותה זר שאינו ראוי לה, אם לא שהוא מתגבר להכניס בישראל חס ושלום אפיקורסית ומינות עד שמפריד את האמונה מהנהגה כנ"ל, וכן משמע גם באות ה"א:

שם ביאור המאמר של המשתעי, וחזינין האי קרטליתא דמיקבע בה אבנים טובות ומרגליות רוצה לומר בחינת הרוגז שנמתק על ידי הרחמנות שעל ידי זה נתעטרו הצדיקים במדת המלכות וההנהגה, והדרי לה מיני דכוורא דמיקרי בירשא, זה בחינת מדת האמונה שמחזקת תמיד בהמלכות וההנהגה שלא יקח אותה זר שאינו ראוי לה ונחית בר אמוראי לאתויה שרצה אחד שאין אמונתו בשלימות רק יש בו עדיין גם מדרכי האמורי, ועל כן נקרא בר אמוראי ורצה ליקח את הקרטליתא הנ"ל היינו המלכות וההנהגה הנ"ל, ונדמה לו שהוא מחמת רחמנות ובאמת הוא רחוק מרחמנות הזה ובעי דנשמטי לאטמיה היינו שהבירשא הנ"ל שהוא בחי' האמונה הנ"ל, רצה לשמוט ולתלוש ממנו, בחינת (ישעיה ל"ג) אוטם אזנו משמוע דמים, כי רצה להפיל אותו לשנאת החכמים, וזרק זיקא לא היינו הבר האמוראי הנ"ל התגבר עצמו במינות כל כך, עד שהפריד את האמונה שהוא בחינת בירשא מלהחזיק בהמלכות שהוא בחינת הקרטליתא, וזה ונחית היינו הבירשא הנ"ל ואז היה יכול הבר אמוראי ליקח הקרטליתא, היינו עם בחינת המלכות וההנהגה שמתנהג על ידי הדיבור שעיקר שלימות האותיות שלימות הדיבור הוא על ידי אמונה, שזה בחינת דאתתא דרבי חנינא בן דוסא וזה דעתידא למשדי בה תכלתא לצדיקייא לעלמא דאתי, כי על ידי שלימות אותיות אמונה שבמלכות, שהוא אצל הצדיקים המנהיגים את העולם, על ידי זה הם אוחזים בהתכלית שהוא בחינת עולם הבא, ומשיגים אותו עד שאפילו שאר ישראל כל אחד כפי שרשו שיש לו בתוך נשמת הצדיק כן מקבל ממנו גם כן זה התכלית כפי הפרת הכעס ברחמנות, שזה גם כן בחינת קרטליתא הנ"ל וכמבואר לעיל באות ב'

ונראה לעניות דעתי בדרך אפשר, דרוצה לומר כי להמינות ופגם אמונה אין לה אחיזה ושליטה כי אם בעולם הזה, וכל זה על ידי שהתכלית שהוא שיעשוע עולם הבא רחוק לעת עתה ממחשבות בני אדם ואין להם השגה ותפיסה בו, אבל לעת התכלית אזי יתבטל כל המינות ותתפשט ידיעת אמונה הקדושה בעולם כי הלא אפילו קודם לתכלית האחרון באמת רק בימות המשיח לבד תתפשט גם כן האמונה בעולם, כמו שכתוב (צפניה ג) כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה', ועל כן אז יהיה שלימות האותיות והדיבור כשמדברין בהם דיבורים שהם ההיפוך חס ושלום מהאמונה הקדושה וכל העולמות נבראו באותיות, ושלימות האותיות הוא היוד שהיא בחינת עולם הבא, כי תכלית הבריאה הוא שיעשוע עולם הבא ואז יכירו וידעו אותו יתברך שבשביל זה היתה כל הבריאה בגין דישתמודעין ליה וכמו כן שלימות האותיות הוא בחינת היוד שהיא בחינת עולם הבא, והצדיקים על ידי שמקבלין העטרה והמלכות ושלימות אותיות אמונה שבה זוכין להשיג את התכלית גם בעולם הזה, וממשיכים הארה מזה גם לכלל ישראל, לכל אחד לפי שורשו שיש לו בנשמת הצדיק כנ"ל, ועל כן אין להמלכות דהסטרא אחרא שום שייכות ואחיזה בבחינת המלכות דקדושה שמאיר בה אור התכלית של עולם הבא כנ"ל:

שם אות ז', כי התכלת מעורב שחור עם לבן וכו' אפשר דרוצה לומר כי הנשמה השיגה אור גדול מידיעת השם יתברך גם קודם ביאתה לזה העולם המעשה, וכמו כן לענין כלל הבריאה גם כן, רק השם יתברך רצה להטיב מטובו לאחרים ולזכות את נשמות ישראל בהשגה יותר גדולה בעולם הבא, ודייקא על ידי שעמד בנסיון בחירתו בעולם הזה, וזה היה כביכול תחלת המחשבה של הבריאה בכדי לבוא על ידה לתכלית הזה הטוב, שזה בחינת סוף מעשה במחשבה תחלה נמצא שעיקר שלימות השגת התכלית הוא על ידי בחינת הבריאה ועולם המעשה, שבו התכלית רחוק ממחשבות בני אדם שזה בחינת שחור ועל ידי בחינת תחלת המחשבה היינו מה שדייקא מזה העולם נמשכין ומדבקין עצמן ומחכים לזה התכלית, בבחינת עין לא ראתה וכו' יעשה למחכה לו, שזה בחינת חיבור שחור ולבן כי באמת זהו עיקר השלימות לדבק את עצמו בזה התכלית גם בעולם הזה, כי מה שהעולם רחוקים מהתכלית הוא מחמת שהם לעת עתה בעולם המעשה, והתכלית הוא בחינת סוף המעשה, כי שיעשוע עולם הבא הוא בסוף עולם המעשה, בבחינת (עירובין כ"ב) היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם ואדרבא עיקר השכר יהיה על שזה התכלית רחוק בטבע ממחשבות בני אדם, ועל ידי זה יש בחירה שזה בחינת (תהלים ל"א) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, צפנת דייקא, ועל ידי שהאדם בעולם הזה שהוא רחוק מהתכלית ואין להאדם שום השגה בו, ואף על פי כן משם מדבק את עצמו אל התכלית זהו עיקר השלימות וזה בחינת תכלת חיבור שחור עם לבן, היינו שגם בעולם הזה יהיה מחשבתו מקושר אל התכלית ויסתכל על הסוף האחרון בבחינת (תמיד ל"ב) איזהו חכם הרואה את הנולד (שזה בחינת הבת קול) שמהפך כל דבר מראשו לסופו היינו שגם בעולם הזה מסתכל בכל עניניו רק על התכלית שהוא הסוף כי באמת זה הסוף הוא בחינת הראש לכל הבריאה, כי סוף מעשה במחשבה תחלה, ומי שמפריד חס ושלום בזה העולם מחשבתו לגמרי מזה התכלית בוודאי לא ישיג אותו גם אז, רק אדרבא להיפוך יקבל עונש קשה חס ושלום נמצא כל הלבנונית של התכלית של שיעשוע עולם הבא מחובר עם השחרורית של זה העולם, כי דייקא על ידו זוכין לזה התכלית הטוב כשמטיב את מעשיו ומדבק מחשבתו היטב גם בעולם הזה בתכלית הזה

ועיין שם בסוף אות ו' מענין בכל דרכיך דעהו שזה גם כן בחינה זו הנ"ל, כי כשמשים אל לבו כי כל דבר נברא באותיות והאותיות הם עיקר החיות של כל דבר, ושלימות האותיות הוא הנקודה האחרונה שהיא יו"ד בחינת עולם הבא שהוא התכלית וכו', נמצא כי ראשית בריאת כל דבר והוייתו וחיותו ותכליתו הכל הוא התכלית שהוא היו"ד בחינת עולם הבא, רק מחמת שבעולם הזה הכל נעלם ונסתר, כי גם החיות של כל דבר שהוא האותיות גם כן נעלם ונסתר, וכביכול גם אין שלימות להאותיות והדיבור מחמת שלא נתפשט אמונתו יתברך בעולם הזה עדיין בשלימות עד לעתיד אך הצדיקי אמת שזכו לאמונה בשלימות שאין שלימות אחריו כמבואר באות ג', ונתעטרו בהעטרה של המלכות דקדושה שבה עיקר שלימות האותיות שעל ידי האמונה, על ידי זה הם יודעים ומשיגים את התכלית וממשיכים הארה מזה גם לכלל ישראל, וזה כל ישעם וכל חפצם לקבל את המלכות וההנהגה בכדי להשלים האמונה אצל ישראל ולקרב מחשבתם אל התכלית ועיין זוהר פנחס דף רל"ט כתיב עין לא ראתה וכו' ובאידרא זוטא ר"צ:

אמר המחבר, המאמר זה הנ"ל עמוק מאוד ועניניו דקים ורוחניים מאוד כמובן לכל מעיין, אך אף על פי כן לא מנעתי את עצמי לבאר בו קצת הנראה לעניות דעתי כפי פשוטן של דברים, לבד מהנסתרות שיש בו שהוא בחינת עין לא ראתה וכו':