סימן ל״ג

מי האיש החפץ חיים

שם אות ג', עושי דברו לשמוע בקול דברו היינו שהדבר היינו אותיות התורה מקבלין אור רב מלמעלה וכו' נראה לעניות דעתי דרוצה לומר, על פי מה שמבואר לקמן באות ד' ה' שבכל המדות שורה בהם אהבתו יתברך, ויש עוד אהבה למעלה מזו שהוא בחינת אהבה שבדעת והנה בהמדות שהם בחינת ימים יש כנגדם בחינת ימי רע שהם מדות רעות (שזה בחינת יום ולילה אור וחשך שיש בכל יום), אבל הדעת הוא למעלה מהמדות ושם אין שום אחיזה להרע כלל, בחינת (ישעיה י"א) לא ירעו ואל ישחיתו כי מלאה הארץ דעה, כי שם (תהלים קל"ט) גם חשך לא יחשיך ממך, כי הוא בחינת (זכריה י"ד) יום אחד וכו' אשר הוא לא יום ולא לילה המבואר לקמן בפנים אך כל זמן שהימי טוב מלובשין בימי רע, אזי אי אפשר להם לקבל אור מלמעלה היינו מבחינת אור האהבה שבדעת בכדי שלא יקבלו הימי רע על ידי זה יותר מכדי חיונו, אבל כשמלקטין ומבררין האותיות התורה שהיו מלובשין בהימי רע ומעלין אותם משם, אז נמשך עליהם אור רב מלמעלה, היינו שיכולין לקבל איזה הארה והתנוצצות מאור האהבה שבדעת, שזה בחינת זכיין למשמע קלין מלעילא:

שם אות ו', וזהו שאמרו רבותינו ז"ל כי שפתי כהן ישמרו דעת וכו' רוצה לומר כי מי שזוכה שכפה את יצרו וביטל הימי רע שלו לגמרי אז הימי טוב שלו לבד היינו האהבה שיש לו עם השם יתברך בזמן ובמדות, הוא בחינת אהבה שבדעת לפי מדריגתך, וגם כי על ידי זה הימי טוב שלו מקבלין מאור האהבה שבדעת כנ"ל, ועל ידי זה שתקבל ממנו הארת אהבה שבדעת על ידי זה ממילא יתבטלו ויפלו המדות רעות שלך, ויעלו מהם הימי טוב המלובשים בהם, ויקבלו גם כן התנוצצות מאור האהבה הזו שהוא בחינת אהבה שבדעת לפי מדריגתך, שזה בחינת כי שפתי כהן ישמרו דעת, היינו מה שהוא יכול להוציא מכח אל הפועל ולהביאו לבחינת דיבור הוא לפי מדריגתך בחינת דעת שהוא למעלה מהזמן והמדות וגם כי מאחר שכפה את יצרו ועל ידי זה מקבלין הימי טוב שלו מאור האהבה שבדעת, אשר שם גם חשך לא יחשיך ממך כנ"ל ועל כן בכל מקום שמסתכל שם נופל הרע משם, ועל ידי זה יודע את התורה אפילו מדברים גשמיים, בוודאי מרב כזה תורה יבקשו מפיהו:

שם אות ז', כי כל אחד מישראל יודע שיש אלקים בכלל וכו' היינו כנ"ל כי הדעת הוא למעלה מהמדות ועל כן אין שם אחיזה להרע כל כך ועל כן יודע שיש אלקים, וגם יודע שמלא כל הארץ כבודו היינו שאפילו בתוך הימי רע בעצמן יש שם גם כן אלקותו יתברך ואותיות התורה שהם בחינת ימי טוב אך הרשעים הם ברשות לבם, היינו שהימי רע שהם המדות רעות שבלב מתגברין כל כך, עד שאין הלב יכול לקבל אור הדעת הזה ואינו מרגיש אותו כראוי, ועל כן כשמקשר את לבו לדעתו וכופה את לבו להדעת הזה שהוא בעצמו יודע ולבו ברשותו, אזי מקבלין המדות שבלבו בחינת אור האהבה שבדעת, ורואה ומשיג אור הגנוז לפי בחינתו וכו' ועיין נפלאות על פי מאמר זה הנ"ל בהל' סוכה הל"ג פורים הל"ד, ובהל' הלואה הל"ה: