סימן רכ״א - ע״י שנותנין מעשר

שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים ט"ז) בחינת מתנגד שמעתי מהר"ר נתן זצ"ל שפירושו הוא, שלפעמים השם יתברך עושה את עצמו כביכול, כאלו הוא בעצמו מתנגד על האדם וחולק עליו ומרחיקו (אך באמת ההתרחקות הזה הוא תכלית ההתקרבות וכמבואר לעיל בסי' קט"ו שזה בחינת (שמות ב) ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלוקים וכמבואר במאמר רומה על השמים וכו' סי' ע"ד ולקמן סי' רס"א וכמו שארז"ל היה ה' כאויב (איכה ב) ולא ואויב ממש חס ושלום) ולעניות דעתי נראה לפרש כפשוטו, כי דרך האדם להורות היתר לנפשו ולמצוא לו סברות וראיות כוזבות כאילו גם השם יתברך כביכול מסכים למעשיו שאינם הגונים, וכל זאת מחמת שהשם יתברך חנון ורחום ארך אפים וגדל חסד, על כן נדמה להאדם כאילו השם יתברך מוותר לו על מעשיו ובאמת אמרו רבותינו ז"ל (בבא קמא נ) כל האומר הקדוש ברוך הוא וותרן וכו', ועל כן אמר דוד המלך ע"ה שהוא אדרבא מצייר בדעתו לעצמו תמיד בכל עת כאילו השם יתברך מתנגד עליו ואינו מסכים למעשיו, רק אדרבא מדקדק הרבה אחר מעשיו להיות הגונים ביותר ובתכלית הזכות והצחות, ועל כן היה מלא יראת ה' תמיד, ובמקום גילה שם תהא רעדה כמו שדרשו רבותינו ז"ל ואפשר לומר שזהו שסיים כי מימיני בל אמוט, רוצה לומר כי לכאורה יכול האדם ליפול בדעתו על ידי זה ביותר כשיודע שהשם יתברך מתנגד עליו ומדקדק אחר מעשיו ביותר, על כן אמר שהוא אינו מתיירא מזה, כי ידעתי ובוטח אני בהשם יתברך כי הוא עומד תמיד לימיני לתמכני לבל אמוט חס ושלום בנפילה גמורה, וזה לכן שמח לבי וכו' כי לא תעזוב נפשי לשאול וכו', אבל אף על פי כן אדרבא מחמת זה עצמו אני מתיירא ממנו יתברך ביותר, וכאילו הוא מתנגד על כל מעשיו, כי מאחר שגומל עמי חסד כזה לעמוד על ימיני לתמכני בוודאי צריך אני לדקדק בכל מעשיי שיהיו הגונים בתכלית השלימות נמצא כי על ידי זה היראה והשמחה כלולים אצלו ביחד כנ"ל: