אות ז

שם באות ד', וכשהשכל בשלימות אזי הנפש עושה פירות רוצה לומר כי זוכה על ידי זה לבטל עצמו אל התכלית ועל ידי זה זוכה לדבר דיבורים שיהיה להם שלימות, היינו שיהיו בבחינת אחדות ויהיו מקושרים תמיד בהנפש וכמבואר לעיל באות ב' ואפשר שהדיבורים אלו השלמים, הן בעצמן בחינת הפירות של הנפש, בבחינת (בראשית ב) ויהי האדם לנפש חיה לרוח ממללא, כי מוצא הדיבור הוא מהנפש, והנפש הוא בחינת גן, בבחינת (ירמיה ל"א) והיתה נפשם כגן רוה כמבואר לקמן, ובגן הזה גדלים פירות נפלאים ושושנים וציצים ופרחים נאים, שהם בחינת הדיבורים הקדושים כמבואר באות ב' הנ"ל ואפשר שזה בחינת (בראשית ב) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, כי עדן הוא בחינת התכלית כמבואר לקמן, שמשם שואבין מים לכבות צמאון הנפש ולהשקות את הגן שהוא בחינת הנפש וכו' כנ"ל ועל כן כשהנשמות עושין פירות, על ידי שזוכין להסתכל על התכלית ולסתום עיניהם מחיזו דהאי עלמא, אזי מאירין עיני בעל השדה ויכול להסתכל בכל אחד ואחד ולהביאו אל התכלית הטוב כנ"ל אבל כשאין עושין פירות חס ושלום, וזה מחמת שלא זכו לסתום עיניהם מחיזו דהאי עלמא בשלימות, אזי הנפש בבחינת (תהלים ק"ז) ארץ פרי למלחה, היינו בחינת הרגשות היסורים שהם בחינת מלכות וגם אצל הבעל השדה נתחשכין עיניו חס ושלום על ידי בחינת הבכיה שהוא קלקול הראות כנ"ל באות בית וגם זה בחינת מליחות, כי הדמעות הם מים מלוחים שזה בחינת צמאון כמבואר לעיל במאמר אמר רבי עקיבא סי' נ"א: