אות יז

בסימן י"ב מדבר ממעלת לימוד התורה לשמה, ושזוכה בשעת לימודו להיות לו בחינת נשיקין עם התנא והצדיק שחידש זה הלימוד, ושגורם על ידי זה תענוג גדול להצדיק בבחינת (יבמות צ"ז) שפתותיו דובבות בקבר, ולהיפוך מגנות התלמיד חכם שד יהודי שלומד רק להתיהר ולקנטר, ושהתורה שבעל פה היא כביכול בגלות בתוך פיו, שזה הוא גלות השכינה, ואז יש לו פה לדבר על הצדיק עתק בגאווה ובוז וענין איך שהצדיק מבין מאיזה צירופים של איזה הלכות נעשו דיבורים אלו, שהלמדן שאינו הגון דובר עליו ומקבל אותם בשמחה ובאהבה, ועל ידי זה מעלה את השכינה מגלותה ומעלה אותה לעולם הבינה ולבחינת חיבוק ואחר כך משכיל בחכמתו וכו', על ידי שלומד אלו הצירופין ועושה מהם צירוף הלכה שהיה מקודם, על ידי זה מעלה אותה לבחינת נשיקין, שזה בחינת (שיר השירים ב) אני חבצלת השרון שושנת העמקים, ועל ידי זה בא אחר כך בחינת זיווג ושכינתא בין תרין צדיקייא יתבא וכו' וכבר נתבאר למעלה שמאמר זה נאמר על פסוק נחמו נחמו עמי וכו', מובן שנכלל בענין זה נחמות ציון וירושלים וכו':