סימן יו״ד - ואלה המשפטים

אות ב' א' ענין עליות המלכות (שהוא בחינת התפלה כמבואר לקמן אות ג' כי צדיק מושל בתפלתו, וכידוע שהתפלה הוא בחינת מלכות), מבחינת הר ושדה לבחינת בית עיין זוהר הרקיע בסבא משפטים בדרוש נחש דפרח באוירא וכו', ועיין פסחים פ"ח שדרשו ז"ל על פסוק (ישעיה ב) והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' בית אלוקי יעקב, לא כאברהם שקראו הר ויצחק שקראו שדה, אלא כיעקב שקראו בית ולכאורה יש לדקדק כי הלא גם הם אמרו תחלה לכו ונעלה אל הר ה':

ובדרך צחות יש לפרש דרוצה לומר לכו ונעלה וכו', היינו שנעלה את בחינת הר ה' אל בחינת בית אך האמת הוא על פי מה שכתוב בזוהר יתרו דף ס"ט על פסוק זה עצמו אל הר ה' זה אברהם וכו' אל בית דא יעקב וכו', הר ובית אף על גב דכולא חד דרגא סליקו לדא מן דא, הר לשאר עמין כד אתו לאעלא תחות גדפוי בית לישראל למהוי עמהון כאתתא בבעלה בדיורא חד בחידו וכו', וזה שכתוב אצל יתרו ויבא יתרו וכו' אל המדבר הר האלקים וכו' (ובזה תבין גם כן מה שכאן קורא עלייה ראשונה בשם הר, ובזוהר הרקיע קורא אותה בשם המדבר ושניהם אחד (נמצא מבואר שאף על פי שעיקר התקרבותם הוא, כשהמלכות עולה בבחינת בית היינו לגבי ישראל (ועיין זוהר הרקיע הנ"ל ותבין ביותר) אבל לגבי הגרים עצמם הוא בבחינת הר כנ"ל) וזה שכתוב גם כן ישעיה נ"ו ובני הנכר הנלווים אל ה' וכו' והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי, מתחיל גם כן בהר וסיים בבית, וזה שכתוב כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים, כי באמת המלכות שהיא התפלה היא אז בבחינת בית, שעל ידי זה יש גם לעכו"ם השגה בגדולות השם יתברך ונתגלה מלכותו יתברך גם להם ובאים להתקרב וכלל הענין כי עיקר התגלות גדולתו יתברך ומלכותו הוא על ידי התפלה, כי כשמתפללין ונענין בפרט כשהשם יתברך משנה הטבע על ידי התפלה של ישראל, בזה נתגלה כי יש אלקים בארץ ושליט ומושל מנהיג ומשגיח, וכשהתפלה עולה בעליה כל כך עד שהיא בבחינת בית, בבחינת כי ביתי בית תפלה, אז נתגלה מלכותו יתברך גם להעכו"ם, בחינת יקרא לכל העמים, וכדין אתייקר ואתעלא שמא עילאה:

שם אות ד' השב אשת האיש כי שרה היא בחינת מלכות בחינת תפלה, ואבימלך הוא בחינת הבעל גאוה וכו':

שם, כי באמת הצדיק מושל בתפלתו כי התפלה הוא בחינת מלכות כנ"ל, והצדיק שזכה לתקן את התפלה שהוא בחינת מלכות על כן יש לו הממשלה:

שם, כמו שק שיש בו חורים וכו', רוצה לומר שהשק מלא מדברים נמאסים וגם יש בו בעצמו חורים, וכשמריקין אותו מהדברים הנמאסים אף על פי כן החורים של עצמו נשארו בו:

שם, יוסף איננו וכו' ואת בנימין תקחו וכו' רוצה לומר שהשכל מודיע להם שהם מהפכין הדבר מהיפוך אל היפך ממש, כי על פי רוב עיקר גאותם מחמת שרואים שבני אדם כרוכים אחריהם ואוהבים אותם, ובאמת זה הוא מחמת שלא תקנו עדיין המעוות ועל כן אינם יכולים להוכיח, ומחמת זה הם אהובים לבני אדם נמצא כי הם מתגאים בחרפתם וקלונם, כי המעוות כל זמן שלא תקנו אותו הוא לחרפה ולקלון:

שם, עלי היה כולנה כי הכל נופל עלי, כי תיקון המעוות הוא בוודאי טובת השכל ותיקונו, וכן מה שמוכיחין לבני אדם ועוסקין לדבר עמהם ביראת שמים, הוא גם כן תיקון השכל ושלימותו כמובן בדברי רז"ל בכמה מקומות והם לא די שלא זכו לזה, רק אדרבא מוסיפין גם להתגאות ועל ידי זה פוגמין בהשכל ביותר, כי כל המתגאה וכו':

שם אות ה', וזה לשון תרועה כי ההיפוך מרוח גבוה הוא רוח נשברה:

שם אות ו', על ידי הצדיק וכו' נתבטל הגאוה כמו שכתוב אל תבואני רגל גאוה וכו' היינו כי עיקר אחיזת הקליפות שהם הגאוה והעבודה זרה הוא בבחינת רגלי הקדושה בבחינת רגליה יורדות מות, וכמבואר באות חי"ת וזה בחינת מה שאמרו רז"ל (ברכות מ"ג) כל ההולך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי השכינה וכו' כי הגאוה הוא עבודה זרה ממש, ועיקר ההבדל שבין ישראל לעמים הוא בענין זה, כמו שכתוב כי לא מרובכם וכו' כי אתם המעט, ודרשו רז"ל (חולין פ"ט) שאתם ממעטין עצמיכם ומשה עליו השלום רבן של כל ישראל נאמר בו עניו מאוד, ועל כן עיקר התגברות הקליפות והחיצונים הוא בבחינת גאוה ואחיזתם ברגלין, ועיקר יניקתם הוא מהשתלשלות הדינים שבבחינת רגלין כידוע, ועל כן כל זמן שיש עבודה זרה בעולם חרון אף בעולם, ועל כן כשנתבטל הגאוה שזה בחינת לבו נשא את רגליו נשא דייקא, שנתעלו הרגלין מבחינת אחיזת הקליפות אז נמתקין הדינים ונמשכין חסדים, בחינת חסדי דוד הנאמנים וידוע שמרמזין לרגלי הקדושה בחינת נצח והוד כמבואר בזוהר בכמה מקומות:

שם, בחינת התגלות הארת הידים בחינת המחאת כף היינו כי הרגלין הם סמוכים כביכול אל החיצונים ויניקתם מהם, על כן התיקון הוא בבחינת ריקודין בחינת העלאת הרגלין אבל בבחינת הידים אין להקליפות אחיזה בהם כל כך כי הם רחוקים מהם, רק אף על פי כן כשיש התגברות הקליפות נתעלם בחינת הארת הידים גם כן, מחמת שעיקר יניקתם מהדינים שנמשכין מבחינת גבורה בחינת יד שמאל, על כן גם התיקון הנעשה בהם על ידי הרוח הוא בבחינת מחאת כפים שנתחברין הידים, ונכלל שמאל בימין ונמתקין הדינים וזה בחינת ויהי ידיו אמונה, עיין בזוהר שמדקדק הוי ליה למימר ויהיו ידיו אמונה אלא בגין דתליא כולא בימינא כתיב ויהי וכו', וכתיב ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב וכו' מכוון לדברינו הנ"ל:

שם אות ז', וכלליות התורה נקראת לב וכו' כי עיקר התגלות התורה בבחינת נגלה ונסתר בחינת ידין ורגלין נמשך ונתגלה מבחינת בינה לבא כידוע:

שם אות ח', כי המן בחינת עבודה זרה וכו', היינו כמבואר בתיקונים שקליפת המן הוא בחינת אל אחר וכמובא שעמלק הוא גימטריא אל אחר, שזה בחינת הגאוה של המן ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, דכתיב (שמות ל"ד) לא תשתחוה לאל אחר, ועיקר כחו של מרדכי היה על ידי שנולד מבנימין כמובא בדברי רז"ל, כי כבר נתבאר לעיל שבנימין רומז על גאוה שזה בחינת ואת בנימין תקחו הנ"ל, על שם שנולד בארץ ישראל שגבוה מכל הארצות ויש לדקדק איך מרמזין מדת הגאוה בשם בנימין הצדיק ובקדושת ארץ ישראל, אך הענין הוא כי באמת יש בחינת גאוה דקדושה שצריכין להשתמש בה לפרקים שזה בחינת חרב הגאוה, בכדי להכניע בה הבעלי גאוה דסטרא אחרא המתגברים בגאוותם נגד הקדושה, או על כל פנים להיות נמלט מהם ולבלי להיות נכנע לפניהם חס ושלום, ומי שנתבטל כנגדם ונכנע לפני גאוותם הרעה זה בחינת משתחוה לאל אחר חס ושלום, כי הוא נותן להם כח ותוקף על ידי ענוותנותו הפסולה שהיא תכלית הגאוה, כי על ידי זה מתגאה אחר כך נגד אנשי אמת שהיה צריך באמת להיות נכנע לפניהם ולהתבטל כנגדם ודבר זה הוא בכלליות ובפרטיות, ומובן בדברי רז"ל בכמה מקומות וזאת הגאוה דקדושה הוא בחינת בנימין שנולד בארץ ישראל שגבוה מכל הארצות, וזה בחינת ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, כי התחזק עצמו בכח הגאוה דקדושה לבלי להשתחוות לפני המן שעשה עצמו עבודה זרה, וזה היה תיקון למה ששגה שאול קצת בענין זה, שזה בחינת מה שאמר לו שמואל הנביא הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וכו', ויש בזה להאריך קצת ומובן ממילא וזהו שאמרו רז"ל (מדרש רבה אסתר פרשה ה) שתשובת מרדכי היתה באשר שזקנו נולד בארץ ישראל ולא השתחוה לעשו, וזה מכוון ממש לענינינו ועל כן התגרה המן בישראל ורצה לכלותם חס ושלום, כי הגאוה הוא סטרא דמותא ומי שנכנע ונתבטל לפניהם הוא גרוע ממת חס ושלום, ומי שאינו רוצה להתבטל כנגדם הם מתגרים בו עד למות חס ושלום, ועל כן הפיל פור בחודש אדר שמת בו משה, כי משה מבטל העבודה זרה כי הוא עניו מאוד כנ"ל, ועיין מדרש רבה נשא פרשה י"ג גאות אדם תשפילנו זה עמלק וכו', מבואר שעמלק הוא בחינת גאוה כנ"ל:

שם, מרדכי מר דרור לשון חירות זה בחינת ידים כמו שכתוב דודי שלח ידו מן החור וכו' היינו כי חור הוא לשון חירות, כמו חורי הארץ וכן בני חורין, כי מחמת שאין להקליפות אחיזה כל כך בהידים כנ"ל, על כן הם בחינת חירות, וגם כי הם סמוכים להרוח שבלב שהוא בחינת (פתח אליהו) בינה לבא בחינת יובל שהוא חירות, כמו שכתוב (ויקרא כ"ה) וקראתם דרור בארץ:

שם וזה לשון פורים היינו ביטול העבודה זרה, כמו שכתוב (ישעיה ס"ג) פורה דרכתי לבדי וכו' כי כבר נתבאר שעיקר אחיזת הקליפות הוא מבחינת הדינין שבבחינת רגלין, ועל כן נקראין פורה שמרמז על תוקף הדינין, כמבואר בפרי עץ חיים בכוונות מוצאי שבת ועל כן לעתיד שיתתקנו הרגלין בתיקון שלם כידוע, ויתמתקו הדינין מעל ישראל ואז יתהפכו הדינין על העכו"ם להכניעם ולבטלם, וזה שכתוב פורה דרכתי דייקא, וכן (שם) ואדרכם באפי וארמסם בחמתי, היינו על ידי בחינת רגלין וזהו שאמרו רז"ל (מגילה ט"ז) שאמר מרדכי להמן אבל העכו"ם, ואתה על במותימו תדרוך דווקא וזהו סוד פורים על שם הפור, כי פור המן נהפך לפורינו, היינו מה שהוא רצה לינק מהדינים שהם בחינת פור, ולהתגבר בזה על ישראל ולבסוף נהפכו הדינים עליו, עד שנתבטל העבודה זרה של המן בבחינת פורה דרכתי וכו':

(שם ועל ידי הארת מרדכי ואסתר נתבטלו הכפירות עיין מדרש רבה שיר השירים בפסוק זאת קומתך וכו' אימתי נעקר יצר עבודה זרה, רבי בניה אומר אלו מרדכי ואסתר וכו' עיי"ש):

שם כי עיקר העבודה זרה תלוי בה וכו' וזה סוד לקיחת אסתר לבית אחשורוש ולקיחת שרה לבית אבימלך, כי אסתר ושרה הם מבחינה אחת כמאמר רז"ל תבוא אסתר בת בתה של שרה וכו' ועיין בכוונת פורים:

שם כי הרגלין וכו' הם בחינת ערבי נחל כמאמר רז"ל (סוכה נ"ג) רגלוי דבר נש אינון ערבין ליה כי ידוע שערבי נחל הם בחינת נצח והוד בחינת רגלי הקדושה, וכבר נתבאר שעיקר יניקת הקליפות הם בבחינת רגליה יורדות מות, על כן אמרו רז"ל רגלוהי דבר נש אינון ערבין ליה רגלוהי דייקא ואגב אורחא מרומז בכאן ישוב למה שמבואר בכתבים, כי הערבי נחל הם בחינת ה"א ראשונה בחינת בינה, ולכאורה אינו מובן כי הערבי נחל מרמזין למדריגות הנמוכות שבישראל כמאמר רז"ל, וגם מרמזין לבחינת רגלי הקדושה כנ"ל, ואיך יהיה מרומז בהם סוד הא הראשונה אך על פי הנ"ל מובן ממילא, כי זה בחינת אסתר דייקא ברוח הקודש נאמרה, בחינת לבו נשא את רגליו דייקא, כי אף על פי שהרוח שבלב מאיר גם בהידים, אף על פי כן עיקר התיקון שמאיר גם ברגלין כמבואר בפנים, שעל כן נקראין הרגלין שעורים על שם הרוח שמנשב בהם, ועל כן ערבי נחל דווקא הם כנגד ה"א ראשונה בחינת בינה, שזה בחינת בינה וכו' עד הוד אתפשטת:

שם שקיל גבבא דעמרא וכו' ואנחיה ברישא דרומחא וכו' ונראה שבכאן רומז רבינו ז"ל הדרך של המאמר הקדוש הנ"ל, כי יסוד הענין הוא שעל ידי ריקודין והמחאת כף בשמחה של מצוה נמתקין הדינין, וכאשר מבאר אחר כך שרשי הענין מבואר, שעיקר המתקת הדינין על ידי ביטול הגאוה והעבודה זרה על ידי הרוח הקודש של הצדיק דנשיב בשית פרקין דדרועין ודשוקין, שזה בחינת ריקודין והמחאת כף בגשמיות בשמחה של מצוה שנמשך מבחינת הרוח שבלב, בחינת לבו נשא את רגליו אל הצדיק האמת שהוא איש אשר רוח בו, על ידי זה נמשך גם ברוחניות הארה מבחינת הרוח שבלב העליון אל בחינת הידין והרגלין שברוחניות, ונמשך בחינת ביטול הגאוה והעבודה זרה והקליפות, ונמתקין כל הדינין ובזה תבין ביותר מה שדייקא במאמר זה הוצרך ז"ל לבאר שכוונתו לקיים הדבר כפשוטו כמבואר לקמן:

שם מענין ראש חודש שייך גם כן לענין זה, כי עיקר יניקת הקליפות הוא מבחינת מיעוט הירח על ידי שאמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, שזה היה כמו בחינת גאוה בדקות גדול, ונאמר לה לכי ומעטי את עצמך כי (זוהר ח"א קכ"ב) מאן דאיהו רב איהו זעיר, וידוע שהם יונקין מבחינת הרגלין שלה כמובן בהמעשה של החיגר, וזה בעצמו סוד אסתר [שהיא בחינת לבנה בחינת אסתר כמארז"ל] שנלקחה לבית אחשורוש, ועל כן בראש חודש שאז זמן תיקונה אז נמשך גם כן הארה מכל התיקונים הנ"ל, עד שאפילו אלו שהם מסטרא דמותא מתחרטין ומודין גם כן כמבואר שם ועיין בפרי עץ חיים דרוש להר' חיים וויטאל בענין פורים ומדבר מפגימות הלבנה גם כן ותבין:

שם ואלה מוסיף על הראשונים וכו' כי ענין זה של מוסיף על הראשונים יש בקדושה, וכן להיפך בסטרא אחרא חס ושלום, כי לא די שלא תיקן המעוות אף גם שהוא מתגאה גם כן כנ"ל, וההיפוך מזה הוא בחינת מוסיף על ענין ראשון דקדושה, היינו שהצדיקים מוסיפין קדושה בכל פעם, וכל מה שמשיגין ביותר הם ענוים ושפלים ביותר ועל ידי זה מכירין גם העכו"ם את גדולת השם יתברך, שזה גם כן בחינת מוסיף על הראשונים:

וכל זה נעשה על ידי המשפטים בחינת רוח כמו שכתוב (ישעיה כ"ח) ולרוח משפט וכו' כי שם מדבר מענין הגאוה כמו שכתוב (שם) הוי עטרת גאות שיכורי אפרים וכו' ברגלים תרמסנה וכו' ברגלים דייקא כנ"ל (ומזה תבין קצת גם ענין השכרות של פורים), וסיים שם ביום ההוא וכו' עטרת צבי לשאר עמו, ודרשו רז"ל (סנהדרין קי"א:) למשים עצמו כשירים, היינו בחינת ענוה ולרוח משפט כי כל זה נעשה על ידי הרוח שהוא בחינת משפט כידוע וכו' ע"ש עוד:

שם אשר תשים לפניהם כי כשמשה רבינו בחינת הצדיק האמת מאיר בחינת הרוח שלו שהוא בחינת משפט, אל המתקרבים אליו שהם נגדו בחינת רגלין, בחינת וכל העם אשר ברגליך כידוע, על ידי זה נתבטל הגאוה והעבודה זרה ונעשה בחינת יחוד קוב"ה ושכינתיה ונמתקין כל הדינין:

מאמר משפטים סימן יו"ד הנ"ל נאמר קודם פורים תקס"ג, ובעת שכתבתי לפניו ז"ל זה המאמר אמר לי: כך אמרתי שעכשיו נשמעים גזירות חס ושלום על ישראל, והנה הולכים וממשמשים לבוא ימי הפורים האלה ויהיו ישראל מרקדים וימחאו כף וימתקו הדינין, וחזר וכפל דבריו ואמר בפה מלא כך אמרתי, וכונתו היתה להעיר לבבינו שנדע ונבין שכל דברי תורתו הקדושה, אף על פי שיש בה עמקות גדול ונורא מאוד מאוד ורזין עילאין וסודי סודות עמוקות ורחבים מני ים בכל דיבור ודיבור, אף על פי כן עיקר כוונתו שנשמע ונקבל דבריו הקדושים בפשיטות לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תורתו בפשיטות ובתמימות, וכבר מבואר ענין זה בשלימות בהשיחות (שבסוף סיפורי מעשיות) סימן קל"א:

במאמר זה הנ"ל מבואר שגאוה הוא בחינת המן עמלק, וכן הוא בחינת בלועי דקרח וזה יש לרמז במסורה (שמואל א' ט"ו) א' והחרמת את החטאים את עמלק, ב' את מחתות החטאים האלה בנפשותם וזה כתוב אצל עדת קרח: