מג

בּוֹרֵא כָּל עוֹלָמִים, יוֹצֵר כָּל יְצוּרִים. אָנָּא מַלְכִּי, חֲמֹל עָלַי וְזַכֵּנִי לְהִתְקָרֵב בֶּאֱמֶת לְהַצַּדִּיק הַנִּקְרָא תָּמָר, בְּחִינַת: “צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח”, כִּי “תָּמָר” לָשׁוֹן “תְּמוּרָה”. זַכֵּנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ לְהִתְקָרֵב לְזֶה הַצַּדִּיק שֶׁמֵּמִיר וּמַחֲלִיף הַכֹּל לְטוֹבָה, וְכָל הַקִּטְרוּגִים מְהַפֵּךְ אוֹתָם לִזְכוּת, בִּבְחִינַת: “אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף”. “מִנֵּי אָלֶף” דַּיְקָא, שֶׁדַּיְקָא מִנֵּי אֶלֶף הַמְּקַטְרְגִים נַעֲשֶׂה הַמַּלְאָךְ הַמֵּלִיץ, כְּמוֹ שֶׁלִּמְדוּנוּ צַדִּיקֶיךָ הָאֲמִתִּיִּים. אָנָּא מַלְכֵּנוּ, חוּס נָא וְרַחֵם, שֶׁכָּל מַה שֶׁמִּתְרַבִּים הַמְּקַטְרְגִים יוֹתֵר הוּא יַמְלִיץ עַל יְדֵי זֶה לְטוֹב יוֹתֵר, עַל יְדֵי שֶׁאַף עַל פִּי כֵן הוּא מוֹצֵא בָּנוּ אֵיזֶה נְקוּדָה טוֹבָה. כִּי גָּלוּי לְפָנֶיךָ, אָבִינוּ, בֶּאֱמֶת, שֶׁכָּל אֵלּוּ הַמְּקַטְרְגִים עָלֵינוּ - הֵם בְּעַצְמָם אוֹתָם אֵלּוּ שֶׁהֵסִיתוּ אוֹתָנוּ לַחֲטֹא, כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: “הוּא הַמֵּסִית הוּא הַמְּקַטְרֵג”. אָנָּא, מַלְכֵּנוּ, אָבִינוּ, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ גַּם כְּשֶׁמִתְרַבִּים, חַס וְשָׁלוֹם, הַמְּקַטְרְגִים מְאֹד, אֲזַי תְרַחֵם שֶׁיַּעֲמֹד הַמַּלְאָךְ הַמֵּלִיץ וַיַּהֲפֹךְ הַכֹּל לִזְכוּת דַּיְקָא. וְתֶן בּוֹ אֶת כֹּחַ הַצַּדִּיק שֶׁיִּשְׁתַּלְשֵׁל וְיָאִיר גַּם בָּנוּ, וּשְׁמַע בְּרַחֲמִים טַעֲנוֹתֵנוּ. כִּי הֲלֹא, אַדְּרַבָּא, מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ עָלַי מְקַטְרְגִים הַרְבֵּה כָּל כָּךְ, אִם כֵּן, הָיוּ לִי יִצְרִין רָעִין וּמְסִיתִין הַרְבֵּה, כְּמוֹ שֶׁרַק אַתָּה יוֹדֵעַ. וְאִם כֵּן, אַדְּרַבָּא, הוּא פֶלֶא גָּדוֹל אֵיךְ הִתְחַזֵּק אִישׁ כָּמוֹנִי נֶגֶד מְסִיתִים הַרְבֵּה כָּל כָּךְ, לַחְטֹף אַף עַל פִּי כֵן אֵיזֶה נְקוּדָה טוֹבָה שֶׁל אֵיזֶה מִצְוָה שֶׁעָשִׂיתִי בְּחַסְדְּךָ. אָנָּא, בּוֹרְאֵנוּ, רַחֵם עָלֵינוּ שֶׁיְּקַיֵּם בָּנוּ הַצַּדִּיק אֶת זֹאת, בְּחִינַת: “מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף” דַּיְקָא. שֶׁדַּיְקָא מִנֵּי אֶלֶף הַמְּקַטְרְגִים עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְמוֹ הוּא יַמְלִיץ עָלֵינוּ. כִּי אִם כֵּן אֵין חִדּוּשׁ כָּל כָּךְ בְּמַה שֶׁחָטָאנוּ כָּל כָּךְ, מֵאַחַר שֶׁהָיָה לָנוּ מְסִיתִים רַבִּים כָּאֵלֶּה. אַדְּרַבָּא, זֶהוּ חִדּוּשׁ נִפְלָא, אֵיךְ זָכִינוּ לְהִתְגַּבֵּר לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה טוֹב בְּעָלְמָא, מֵאַחַר שֶׁעָמְדוּ עָלֵינוּ חֲיָלוֹת רַבִּים כָּאֵלּוּ. וְעַל כֵּן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ אָבִינוּ אַב הָרַחֲמָן, שֶׁתְּזַכֵּנוּ כֻּלָּנוּ לְהִתְקָרֵב בֶּאֱמֶת לְזֶה הַצַּדִּיק שֶׁהוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ זֶה שֶׁנִּקְרָא תָּמָר, שֶׁמֵּמִיר וּמַחְלִיף הַקִּטְרוּגִים לִזְכוּת. “יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ, יְהֹוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי”: