י.

הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא מָלֵא כַעַס וּמַכְאוֹבוֹת וְיָגוֹן וַאֲנָחָה, וְכָל חַיּוּתֵנוּ וְקִיּוּמֵנוּ הוּא רַק עַל־יְדֵי בְּחִינַת שַׁבָּת, שֶׁהוּא עָלְמָא דְאָתֵי, כִּי רַק זֶה כָּל תַּכְלִיתֵנוּ, כִּי בְּוַדַּאי לֹא בָרָא הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה נִפְלָאָה וְנוֹרָאָה כָּזֹאת בִּשְׁבִיל שֶׁיִּסְבֹּל עָמָל וְכַעַס כָּזֶה בְּזֶה הָעוֹלָם, כִּי כַּוָּנַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּוַדַּאי רַק לְטוֹבָה, וְכָל הַבְּרִיאָה הָיְתָה בִּשְׁבִיל לְגַלּוֹת רַחֲמָנוּתוֹ וְטוּבוֹ; אַךְ עִקַּר בְּרִיאַת הָאָדָם הוּא רַק בִּשְׁבִיל הַתַּכְלִית שֶׁהוּא בְּחִינַת שַׁבָּת, וְזֶה כָּל הַנֶּחָמָה עַל כָּל הַצָּרוֹת וְהַיְגוֹנוֹת שֶׁסּוֹבֵל הָאָדָם בְּזֶה הָעוֹלָם, וְעַל־כֵּן צְרִיכִין לְהִתְגַּבֵּר מְאֹד בְּכָל עֵת לְהַמְשִׁיךְ שִׂמְחָתוֹ עַל עַצְמוֹ. וְהָעִקָּר עַל־יְדֵי שֶׁיִּסְתַּכֵּל עַל הַסּוֹף, שֶׁהוּא תַּכְלִית עוֹלָם הַבָּא, שֶׁאָז יִתְהַפֵּךְ הַכֹּל לְטוֹבָה. כִּי אֲפִלּוּ הַפָּחוּת שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל וְהַגָּרוּעַ שֶׁבַּגְּרוּעִים, אֵין שִׁעוּר לְכָל נְעִימוּת הַטּוֹב הַנִּפְלָא שֶׁיִּזְכֶּה אָז, וְעַל־יְדֵי־זֶה יוּכַל לְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ גַּם עַתָּה בְּכָל מַה שֶׁעוֹבֵר עָלָיו, עַד שֶׁיִּזְכֶּה עַל־יְדֵי־זֶה לֵיצֵא מִן גָּלוּתוֹ מֵהֵיכְלֵי הַתְּמוּרוֹת וְיִזְכֶּה לְכָל טוֹב. (שם הלכות ברכת־הודאה, הל' ו', אותיות ט־י)