לב.

כְּשֶׁאָדָם מְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּשִׂמְחַת יִשְׂרָאֵל וּמַזְכִּיר אֶת עַצְמוֹ חֲסָדָיו וְנִפְלְאוֹתָיו יִתְבָּרַךְ שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ, וּמַאֲמִין בְּחַסְדּוֹ וְטוּבוֹ הַגָּדוֹל שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ לוֹ תִקְוָה תָּמִיד כַּאֲשֶׁר הוֹדִיעָנוּ עַל־יְדֵי צַדִּיקָיו הָאֲמִתִּיִּים, עַל־יְדֵי־זֶה נִתְגַּלֶּה גְּדֻלַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, כִּי זֶה עִקַּר גְּדֻלָּתוֹ, כִּי מִדַּת הַחֶסֶד נִקְרֵאת "גְּדֻלָּה", וְעַל־כֵּן עַל־יְדֵי־זֶה מַכְנִיעַ וּמְשַׁבֵּר הַקְּלִפּוֹת שֶׁבַּמַּדְרֵגָה שֶׁמִּתְפַּשְּׁטִים כְּנֶגְדּוֹ, וְזוֹכֶה לָבוֹא לְמַדְרֵיגָה זוֹ בִּשְׁלֵימוּת הַקְּדוּשָׁה, וְכֵן בְּכָל פַּעַם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה. (שם הלכות מתנה, הל' ד, אות ט)