לז.

אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל: בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי־תְשׁוּבָה עוֹמְדִים, אֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִים יְכוֹלִים לַעֲמֹד. כִּי הַבַּעַל־תְּשׁוּבָה שֶׁשָּׁב מֵעֲוֹנוֹתָיו שֶׁהֵם בְּחִינַת יָגוֹן וַאֲנָחָה, בְּחִינַת "אֶדְאַג מֵחַטָּאתִי", בִּבְחִינַת "וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ", רַחֲמָנָא לִצְּלַן, וּכְשֶׁזּוֹכִין לָשׁוּב עֲלֵיהֶם, אָז הָעוֹנוֹת נִתְהַפְּכִין לִזְכֻיּוֹת; נִמְצָא, שֶׁנִּתְהַפֵּךְ תֹּקֶף הַיָּגוֹן וַאֲנָחָה, שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲוֹנוֹת, לִזְכֻיּוֹת וּמִצְוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת שִׂמְחָה; וְעַל־כֵּן מַעֲלָתָם לֶעָתִיד גְּדוֹלָה מְאֹד, כִּי יִגְדַּל שְׂכָרָם אָז מְאֹד מְאֹד, כִּי עִקַּר הַשָּׂכָר הוּא בְּחִינַת הַמָּחוֹל וְהַשִּׂמְחָה שֶׁלֶּעָתִיד, שֶׁיִּהְיֶה נַעֲשֶׂה דַּיְקָא עַל־יְדֵי הִתְהַפְּכוּת הַיָּגוֹן וַאֲנָחָה לְשִׂמְחָה כַּנַּ"ל. (שם אות ט)