עט

עקר ההתחזקות והשמחה הוא מה שזכינו שלא עשני גוי והבדילנו מן התועים וכו'. הינו מה שעדין שם ישראל נקרא עליו: (לקו"ה על פס' ט)

א מזמור לאסף, אלהים באו גוים | בנחלתך, טמאו את־היכל קדשך, שמו את־ירושלם לעיים:

ב נתנו את־נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים, בשר חסידיך לחיתו־ארץ:

ג שפכו דמם | כמים סביבות ירושלם, ואין קובר:

ד היינו חרפה לשכנינו, לעג וקלס לסביבותינו:

ה עד־מה יהוה תאנף לנצח, תבער כמו־אש קנאתך:

ו שפך חמתך אל־הגוים אשר לא־ידעוך, ועל־ממלכות אשר בשמך לא קראו:

ז כי אכל את־יעקב, ואת־נוהו השמו:

ח אל־תזכר־לנו עונת ראשנים, מהר יקדמונו רחמיך, כי דלונו מאד:

ט עזרנו | אלהי ישענו על־דבר כבוד־שמך, והצילנו וכפר על־חטאתינו למען שמך:

י למה | יאמרו הגוים איה אלהיהם, יודע בגוים בגיים לעינינו נקמת דם־עבדיך השפוך:

יא תבא לפניך אנקת אסיר, כגדל זרועך הותר בני תמותה:

יב והשב לשכנינו שבעתים אל־חיקם, חרפתם אשר חרפוך אדני:

יג ואנחנו עמך | וצאן מרעיתך, נודה לך לעולם, לדור ודר נספר תהלתך: