הבעש"ט הקדוש זצק"ל בימי חלדו בעת שעסק בהתבודדות ביערים ובשדות, קדם התגלותו, הואיל ורצה אז לשים דרכו לילך לארץ ישראל על יד של דרך מערות ומחילות וכו' וכו', והיה אז בסכנה גדולה כידוע, וחזר לאחוריו ולא רצה לסכן את עצמו באפן כזה, אשר על ידי זה נפסק דרכו לארץ ישראל, כמבאר מזה בספר "שבחי הבעש"ט" בהספור של הגזלנים וכו' (עיין שם[19]). וכפי הידועה ברורה לכל עסק הבעש"ט הקדוש בנסיעתו לארץ ישראל, היה בשנת תק"א לפ"ק. אשר נסע ממעזיבוז עם בתו הצדקת אדיל ז"ל, וחתנו הוא בעלה הרה"צ ר' יחיאל מיכל זצק"ל, ותלמידו מוהר"ר צבי ז"ל, סופר הקמעות. וגם לקח הבעש"ט הקדוש זצ"ל עמו את הכתבים הקדושים של הצדיק הנסתר מוהר"ר אדם בעל שם ז"ל, אשר הכתבים הנ"ל היו אצל הבעש"ט הקדוש בחשיבות גדול מאד מאד, מחמת שאמר שהכתבים הנ"ל הם משרש אחד של נשמתו הקדושה. כמובא בספרי "שבחי הבעש"ט", איך שבאו לו הכתבים הנ"ל כידוע[20].
ונסעו כלם מכפר לכפר מעיר לעיר, בלי פרסום גדול כלל. אשר על ידי זה לפעמים עבר עליהם בדרך של הנסיעה הקדושה הזו הרבה הרבה נסיונות ועניות גדול והרפתקאות שונות וכדומה, עד בואם לעיר סטאמבאל בשבוע שחל בה חג הפסח. ושם עבר עליהם עניות ומרירות גדול מאד מאד, כי היה ריק מפרוטה אחת, ולא היה להם מה להכין על צרכי החג הפסח. ואפלו לכזית מצה לא היה להם בעד מה לקנות רחמנא לצלן. וכאשר בא ערב חג הפסח גזר הבעש"ט הקדוש ז"ל לבתו הקדושה מרת אדיל ז"ל, שלא תגלה מזה לשום בן אדם שבעולם.
ואביה הבעש"ט הקדוש ז"ל חזק אותה שתבטח בה' לבד. ודבר עמה זאת בזה הלשון, לבעלה הצדיק ר' יחיאל מיכל ז"ל הנ"ל ולתלמידו הרה"צ ר' צבי סופר ז"ל, בודאי יקחו אותם בני רחמנים לאורחים ויהיה להם כל טוב. וגם מסתמא יזמין לו ה' יתברך איזה כזיתים מצה שיהיה בעד שניהם. על כן הזהיר אותה שלא יגלה כל זאת לשום איש באזהרה גדולה. ואחר זה הלך הבעש"ט הקדוש ז"ל לבית המדרש, אשר היה שם כל היום.
ולהצדקת מרת אדיל ז"ל היה צערה ודאבון לבה גדול מאד מאד על שאינה זוכה גם כן לעסק בצרכי הכנת החג הפסח כדרך כל הנשים, וכדרכה אשר תמיד היתה רגילה לעסק בזה בביתה במעזבוז. אבל עוד יותר הצער והעגמת נפשה היה על אביה הקדוש הבעש"ט זצק"ל, אשר עובר עליו כל כך עתה בעת הנסיעה לארץ ישראל ברוחניות ובגשמיות ובעניות ובחסר כזה ובחג הקדוש הזה, אשר יראתה מאד שלא יהיה חס ושלום נפילת המחין לאביה הקדוש, שיסדר הסדר בצמצום כזה על איזה כזיתים מצה חרבה לבד, אשר תמיד היה שלחן ערוך בכל טוב. ונפשה היתה קשורה בנפש אביה הקדוש הבעש"ט זצק"ל כי היתה בעלת רוח הקדש כידוע, כאשר יבאר לקמן את הרגש הצער של אביה הקדוש ז"ל על הספינה, בדבר ענין עצמה ובדבר צער אביה הקדוש הבעש"ט הקדוש ז"ל ובדבר הכתבים הקדושים הנ"ל.
והיתה הצדקת הקדושה מרת אדיל ז"ל מתאנחת אנחות רבות מעמק לבה על כל הנ"ל. ומחמת גדל תשוקתה גם כן לזכות במה לעסק באיזה עבדה טבא[21] לכבוד החג הפסח הקדוש, ולקחה את הבגדים אשר לא היה בנקיון, והלכה להנהר אשר היה סמוך להגשר לכבס אותם לכבוד החג הקדוש. והיתה הצדקת הקדושה מרת אדיל ז"ל יושבת וכובסת על שפת הנהר, ומעינה זלגו דמעות רב מאין הפוגות מחמת גדל הצער והעגמת נפש הנ"ל. וגם היתה אז אישה יחידה אצל הנהר. בכאן נפסיק לעת עתה קצת גם כן.
[19]. כך קצור הדברים: "...פעם אחת באו הגזלנים אליו ואמרו, אדונינו הנה אנחנו יודעים דרך קצרה לילך אל ארץ ישראל דרך מערות ומחלות. אם רצונך לך נא אתנו ואנחנו נהיה מורים לפניו הדרך אשר ילך בה. ויואל ללכת אתם. והנה בהליכתם בדרך היה גיא אחת עמקה מלאה מים ורפש וטיט. ודרך הליכתם על דף אחד המונח מעבר אל עבר. והיו נשענים על יתד אחד שהיו נועצים באגם, והלכו הם מתחלה. וכשרצה הבעש"ט לילך עליו, ראה שבכאן הוא להט החרב המתהפכת, וחזר לאחוריו. כי היה לו סכנה גדולה אם היה עובר במעבר זה..."; (עין שם כל המעשה):
[20]. כך קצור הדברים: "...מעשה שהיה איש אחד ונקרא שמו ר' אדם וממנו באו הכתבים להבעש"ט. כי בא פעם אחת למערה אחת ומצא שם כתבים שהם רזין וסתרין דאוריתא... והוא עשה שאלת חלום למי למסר הכתבים שלו, והשיבו למסר לר' ישראל בן אליעזר מעיר אקופ. וקדם מותו צוה לבנו יחידו, הנה יש ת"י כתבים שהם רזין דאוריתא אבל אינך ראוי להם, כי אם תחקר אחר עיר אחת ושמה אקופ, ושם תמצא איש אחד הנקרא ישראל בן אליעזר והוא כבן י"ד שנים, ותמסר לו את הכתבים כי המה שיכים לשרש נשמתו..."; (עין שם כל המעשה):
[21]. מעשה טוב: