עִקַּר הַמְשָׁכַת אוֹר הַתּוֹרָה שֶׁהוּא אוֹר הָעֵצוֹת הוּא בְּיוֹתֵר לְאַחַר הִסְתַּלְּקוּת הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁהוּא הָרַבִּי הָאֱמֶת, כִּי אָז אַחַר הִסְתַּלְּקוּתוֹ הוּא בְּחִינַת 'שְׁקִיעַת הַחַמָּה', כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל עַל פָּסוּק: "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ" - 'עַד שֶׁלֹּא שָׁקְעָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל עֵלִי' וְכוּ'[22].
נִמְצָא שֶׁהִסְתַּלְּקוּת הַצַּדִּיק הוּא בְּחִינַת 'שְׁקִיעַת הַחַמָּה', וְאָז דַּיְקָא צְרִיכִין לְהִתְגַּבֵּר מְאֹד מְאֹד לַעֲסֹק וּלְעַיֵּן הֵיטֵב בְּחִדּוּשֵׁי תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה שֶׁהֵם כֻּלָּם עֵצוֹת נוֹרָאוֹת וְהִתְעוֹרְרוּת נִפְלָא לְהִתְקָרֵב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, וְלֵילֵךְ עַל יָדָיו וְעַל רַגְלָיו לְהִתְקָרֵב לְהַחֲבֵרִים לְ'הַשְּרִידִים אֲשֶׁר ה' קוֹרֵא'[23], שֶׁזֶּה בְּחִינַת הַיְשִׁיבָה הַקְּדוֹשָׁה, כְּדֵי לַחֲתֹּר וּלְגַלּוֹת הָעֵצוֹת עֲמֻקּוֹת מִתּוֹךְ גֹּדֶל הַחֹשֶׁךְ מַה שֶּׁצָּרִיךְ כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת.
כִּי מְבֹאָר בְּמִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא פָּרָשַׁת בְּהַעֲלֹתְךָ שֶׁהַצַּדִּיקִים נִקְרָאִים 'בַּעֲלֵי אֲסֻפוֹת', מֵחֲמַת שֶׁעִקַּר יְגִיעָתָם בַּתּוֹרָה הוּא אַחַר שֶׁנֶּאֱסַף הַצַּדִּיק, כִּי בְּחַיָּיו הָיָה יָכֹל לִשְׁאֹל אוֹתוֹ כָּל סְפֵקוֹתָיו אֲבָל עַתָּה מִמִּי יִשְׁאַל, וְצָרִיךְ לְהִתְיַגֵּעַ בְּעַצְמוֹ לְהָבִין עַמְקוּת תּוֹרָתוֹ הַקְּדֻשָּׁה שֶׁל רַבּוֹ[24].
וְזֶהוּ בְּחִינַת שֶׁהַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה, שֶׁהוּא הַמְשָׁכַת אוֹר הַתּוֹרָה וְכוּ', הוּא מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה[25], דְּהַיְנוּ לְאַחַר הִסְתַּלְּקוּת הַצַּדִּיק - שֶׁאָז צְרִיכִין הַתַּלְמִידִים וְהַנִּלְוִים אֲלֵיהֶם לְהִתְחַזֵּק בְּיוֹתֵר בְּלִמּוּד וְעִיּוּן הֵיטֵב בְּתוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת לִמּוּד הַיְשִׁיבָה הַקְּדוֹשָׁה, כְּדֵי לַחֲתֹּר מִשָּׁם הָעֵצוֹת הָעֲמֻקּוֹת לְכָל אֶחָד כָּרָאוּי לוֹ בְּכָל עֵת. (ליקוטי הלכות, נזיקין ה, אות מ"ה)
. "אמר ר' אבא בר כהנא: וכי אין אנו יודעין ש'זרח השמש ובא השמש', אלא עד שלא ישקיע הקדוש ברוך הוא שמשו של צדיק - הוא מזריח שמשו של צדיק חבירו... עד שלא שקעה שמשו של עלי - זרחה שמשו של שמואל" (בראשית רבה נח, ב) ↑
. "הנשארים המבוררים שבהם" (מצודות, יואל ג, ה) ↑
. "מַהוּ בַּעֲלֵי אֲסֻפוֹת? אֵימָתַי הֵן נְטוּעִים בָּאָדָם - בִּזְמַן שֶׁבַּעֲלֵיהֶן נֶאֱסָפִין מֵהֶם. כָּל זְמַן שֶׁרַבּוֹ קַיָּם - הוּא הָיָה שׁוֹאֲלוֹ. מֵת רַבּוֹ - הֲרֵי יָגֵעַ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה לְקַיֵּם תַּלְמוּדוֹ, שֶׁאֵין לוֹ לְמִי הוּא שׁוֹאֵל. לְכָךְ נֶאֱמַר: "בַּעֲלֵי אֲסֻפוֹת" (מדרש תנחומא, בהעלותך, טו) ↑
. שבת כא ע"ב ↑