מאמרים מספר פרפראות לחכמה

ש‏ם דף ד' ע"ב, על מאמר "אנכי" שבלקוטי מוהר"ן חלק א' סימן ד', וזה לשונו:

הנה ידוע מפי תלמידיו הקדושים, שכל המאמרים שגילה בענין מעלת התקונים הנוראים והנפלאים שנעשין על ידי ההתקרבות אל הצדיק וכל הפרטים שיש בזה, כל דבריו ז"ל בזה חיים וקימים לעד.

וגם עכשו אחר הסתלקותו ז"ל, נעשה כל זה על ידי שמתקרבין אל ענינו הקדוש ז"ל, ונכללין בתוך הקבוץ הקדוש הנקראים על שמו הקדוש ז"ל, ומתדבקין עצמן בלמוד ספריו הקדושים, ומקבלין עצותיו הקדושות, ובאים על ציונו הקדוש ומתפללין שם על התשובה והיראה והעבודה וכו', בפרט כשזוכין להכלל בתוך הקבוץ הקדוש בעת שמתאספין אליו ז"ל על ראש השנה וכו', כידוע ומבאר כל זה במקום אחר^[786].

על כן צריכין לבאר קצת, איך פרטי התקונים שבמאמר זה נמשכין גם עכשו אחר הסתלקותו ז"ל.

התקונים שנעשין על ידי הסתכלות פני הצדיק^[787]: עין בסימן קצ"ב, שבכל ספר וספר נמצא דמות דיוקנו ואור פניו של זה הצדיק והחכם שחדש אלו הדבורים שבזה הספר^[788].

ועין בסימן קנ"ג, מבאר שם שהתלמיד כשזוכה הוא מקבל אור הפנים של הרב ממש וכו'^[789], ועין סימן ר"ל^[790].

התקונים הנעשין על ידי הצדקה שנותנים להצדיק^[791]: זה פשוט שנעשה עכשו גם כן על ידי הצדקה שנותנין לבניו ולהמקרבים אליו ז"ל, ולכל המצטרך לעניניו הקדושים ז"ל, כגון להדפיס ספריו הקדושים וכיוצא בזה.

התקונים שנעשין על ידי הודוי לפני הצדיק^[792]: נעשה עכשו גם כן על ידי שבאין על ציונו הקדוש ומרבין שם בתפלות וודוים וכו'.

וזה מרמז בדבריו ז"ל במאמר זה בעצמו באות ט', בענין 'למה נקרא שמו פעור, על שם שפוער פיו^[793]; כי כשפוגמין במלכות^[794], אז יש לו כח לפער פיו בצרופים רעים וכו''- ובשביל זה נקבר משה מול בית פעור. (ומבאר בתוספות סוטה דף י"ד[795], בשם מדרש אגדה, שבכל שנה בית פעור עולה למעלה כדי לקטרג ולהזכיר עו‍ן, וכשהוא רואה קברו של משה חוזר ושוקע וכו'. נמצא מבאר, שקברו של משה עושה עד היום פעלתו הקדושה להכניע בחינת 'בית פעור' ולהוציא ממנו הצרופין הרעים^[796] ולתקן ולבנות מדת המלכות בשלמות^[797]). ועין שם עוד מה שכתב: 'וכל זה היה במותו, אבל בודאי גם בחייו היה לו התפשטות הגשמיות, והיה מדבק את עצמו באור אין סוף, אבל ההתפשטות היה בבחינת "והחיות רצוא ושוב" וכו'^[798]'.

וממילא מובן, שזה הצדיק שהוא בבחינת 'משה' בחינת 'אין' - כי דבוק בתמידות באור אין סוף בבחינת 'רצוא ושוב'; שעל ידי זה יש לו כח לתקן מדת המלכות על ידי הודוי שמתודין לפניו - בודאי זה הצדיק יש לו כח זה לאחר הסתלקותו ביתר שאת ויתר עוז, כי אז דבוק בשלמות יותר באור האין סוף, וגם אז יש אצלו בחינת 'רצוא ושוב' כידוע^[799], רק שהוא בדקות ורוחניות יותר; וגם כי הצדיקים פוקדים את קבריהם כידוע^[800], בפרט זה הצדיק אשר פקד על זה לבא על קברו, והבטיח שישתדל בתקנתו וכו' כידוע^[801].

ועין שם עוד באות ה' מרמז גם כן לענין זה, שיהודה התודה כמה דורות לפני לידת משה, ואחר כך כשזכר משה הודוי נעשה כאלו התודה עכשו לפני משה, ועל ידי זה נתתקן בחינת מלכות.

מכל שכן שעכשו שכבר היה הצדיק שהוא בחינת 'משה' בעולם, וכשבאין על קברו כפקדתו ז"ל, בכדי שהוא יעלה הודוי לפני ה' יתברך ויתקן בחינת המלכות, בודאי נתקן הכל.

נמצא שכל התקונים הנ"ל נעשין גם עכשו, רק שנעשין בדקות ורוחניות יותר. על כן צריכין עכשו להתחזק ולהתאמץ להמשיך התקונים הנ"ל, על ידי שיהיה ההתקשרות בלב שלם ונכון ביותר, וכמובן.

וגם מה שמבאר שם, שהצדיק מפריש ומברר לו דרך הישר לפי שרש נשמתו, צריכין להאמין שגם עכשו נעשה ענין זה ממילא; כי כשבא אל כלל הקבוץ הקדוש שלו, ורואה מדותיהם הקדושים ועבודתם אשר עובדים את ה', ומשתוקקים בכלות הנפש לילך בדרכיו הקדושים וכו', ויודע ומבין היטב, שכל זה נמשך רק מקדשת אור נשמתו הקדושה, ואור קדשת תורתו אשר שם מאיר אור פניו הקדושים וכו' כנ"ל - זה בחינת הסתכלות פני הצדיק. ועין לקוטי תנינא סימן מ', ותבין שזה בחינת "מלך ביפיו תחזינה עיניך"^[802], שהעקר הוא בזמן אסיפת הקבוץ הקדוש שלו^[803].

ועל ידי כל זה מי שזוכה לקשר עצמו היטב לזה, ומרגיש איזה הארה והתנוצצות הקדוש מזה בתוך לבו, זוכה על ידי זה לתקן המדות הנמשכין משני יסודות 'דומם צומח'.

ועין שם במאמר רבה בר בר חנה^[804] שאינו מזכיר שם כלל ענין ההסתכלות, רק ההתקרבות שזה בחינת ושדיוהו לגודא - שהקריב את עצמו להצדיק וכו'^[805], והצדיק הוא בחינת "ברית מלח עולם", וידוע כי מלח הוא פולט הדמים, על כן על ידי ההתקרבות להצדיק נתתקן המדות הבאים מ'דומם צומח' שהם עצבות והתאוות הבאים מדמים עכורים וכו'. נמצא מבאר בכאן, שעקר התקון נעשה על ידי ההתקרבות וההתקשרות.

אחר כך כשנותן צדקה לאנשיו המקרבים אליו והולכים בדרכיו ונקראים על שמו ז"ל, וכן כשנותן צדקה על כל עניניו ז"ל, נתתקנו המדות הבאים מ'חי ומדבר'.

אחר כך כשבא על קברו הקדוש, ומפרש כל לבו לפני ה' יתברך, ומרבה בתפלות ותחנונים וודוים וכו', ומתפלל לפני ה' יתברך שיורהו הדרך הנכון והישר לפי שרש נשמתו שיזכה על ידי זה לתשובה שלמה ולעבד אותו יתברך באמת, ושיכפר לו על כל מה שפגם וכו', בפרט בזכותו של הצדיק הקדוש, ואומר הודוים מתוך פנימיות לבבו עד שהדבורים יוצאים מתוך עצמותיו בבחינת "כל עצמותי תאמרנה" וכו'; הינו שהדבורים יוצאים מתוך פנימיותו ועצמותיו של המתודה, שעל ידי זה ממילא נמשך גם כח כל האיברים וכל העצמות ממש לתוך הדבורים.

ועושה את כל הנ"ל על סמך דעתו של הצדיק הקדוש ז"ל ובהתקשרות גמור אליו בכל לבבו, ושהוא יעשה ויגמר כל התקונים הצריך לנפשו ורוחו ונשמתו, אזי יאמין בברור שבודאי נחרבו על ידי זה כל בניני המלכות דסטרא אחרא והוציא מהם כל הצרופין, ונבנו בניני המלכות דקדשה, ואז ממילא ידע הדרך הישר לפניו לפי שרש נשמתו, שזה בחינת "אחריב הרים וגבעות" - רמז על חרבן ממשלתם, "והולכתי עורים בדרך לא ידעו", כמבאר שם במאמר רבה בר בר חנה; נמצא מבאר, שכשנחרבין בניני המלכות דסטרא אחרא, אזי ה' יתברך בעצמו מוליך אותו בדרך הישר.

ובודאי כשהצדיק בחיים חיותו אז הצדיק מודיע לו את הדרך, ועכשו צריך להאמין שכשרוצה באמת לילך בדרך הישר ועושה כל התקונים הנ"ל בשלמות, אז מה שה' יתברך שולח לו במחשבתו איזה דרך והנהגה לעבודת ה', צריך להאמין שזה דרכו הישר לעת עתה לפי שרש נשמתו.

וממילא מובן, שכל אחד צריך לחפש את דרכו בקדש בתוך הספרים הקדושים של הצדיק ותלמידיו ז"ל. ובענינים כאלה שאפשר לו לדבר ולהתישב עם חבריו בודאי צריך לדבר עם חבריו, כי אולי יקבל מחבריו איזה הארת הדעת בבחינת 'ומקבלין דין מן דין'. וגם צריך בכל פעם גם בביתו, להתבודד ולשפך שיחו לפני ה' יתברך ולהתפלל לפניו שיתקן את עצתו, וכמבאר כל זה במקום אחר^[806].

וגם זה מובן ממילא, כי הכל לפי רב המעשה ואחר כונת הלב הן הן הדברים, וכל מה שהאדם עושה ומשתדל בהתקונים הנ"ל בהשתדלות ביותר ובהתעוררות הלב וכוונתו, ובהתקשרות גדול ביותר - בוודאי נמשכין עליו כל התקונים הנ"ל בשלמות יותר. אך אף על פי כן, צריכין להאמין גם כן שאיך שמשתדל האדם להמשיך עליו הארת תקונים הנ"ל, אפילו אם האדם הוא כמו שהוא וההשתדלות הוא כמו שהוא, אף על פי כן בודאי נמשך עליו גם כן איזה הארה מהתקונים הנ"ל, כי ה' יתברך מצמצם את עצמו מאין סוף עד אין תכלית, וחושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח אפילו ממדרגה השפלה שבשפלות.

ואם רואה האדם שחברו זוכה להשתדל ביותר ונמשכין עליו התקונים הנ"ל ביותר, אל יפול בדעתו על ידי זה חס ושלום (כמצוי אצל הקטני הדעת), אדרבא, יתחזק ביותר על ידי זה, ויאמין כי על ידי ההתקרבות של חברו הגדול ממנו יגיע גם אליו תועלת גדול על ידי זה. כי הלא מבאר בסוף המאמר, שעל ידי תשובתו של איש הישראלי הזה וכו', על ידי זה אפילו הרשעים שיצאו לגמרי מהקדשה והם בבחינת 'אחורי הקדשה', נעשו גם הם כסא להקדשה 'ויהבי לבניני הנך מחוזי'. מכל שכן שהוא איך שהוא, מאחר שמשתדל אחר הקדשה ורוצה להתקרב אל הצדיק ומשתדל גם כן בכל התקונים הנ"ל, בודאי נמשכין עליו גם כן התקונים הנ"ל, ומה שלא זכה לתקן על ידי השתדלותו אולי יזכה שיתקן על ידי ההשתדלות של חברו שזכה להתקרב ביותר; ואם יהיה האדם חזק בדעתו בזה באמת, בודאי סוף כל סוף יזכה לתשובה שלמה ולתקון גמור.

וגם זה מובן ממילא, כי אי אפשר לגמר גמר כל התקונים הנ"ל בשלמות בפעם אחת, שבשביל זה גם בחיים חיותו של הצדיק צריכין לבא אליו בכל פעם ולספר לפניו כל לבו, וכמבאר במאמר זה אות ט'. ויש בזה דברים עמוקים, ובפרט כי האדם צריך להשתדל לעלות בכל פעם ממדרגתו למדרגה עליונה ביותר, וכמובן; וכל זה נוהג גם עכשו.

‏שם דף כו ע"ב, על מאמר "חדי רבי שמעון" שבלקוטי א' סימן ס"א, וזה לשונו:

כבר מבאר לעיל, שהמאמר הזה נאמר בראש השנה תקס"ח אחר שכבר בא עליו החולאת הגדול של השעול אשר נסתלק מזה.

וכבר מבאר במקום אחר בספר חיי מוהר"ן^[807], איך שבקיץ תקס"ז תכף שבא עליו החולאת הנ"ל התחיל לדבר מן ההסתלקות שלו, ואמר שמכרח להסתלק על ידי החולאת הזה (וזה שחי אחר כך יותר משלשה שנים היה באמת בנסים ונפלאות גדולות, וכמבאר במקום אחר[808]), וגילה דעתו הקדושה תכף לפני אנשי שלומנו, שרצונו חזק מאד שיהיה להם עסק עם קברו הקדוש, הינו לבא לשם ללמד ולהתפלל ולומר תהלים בכונה ובהתעוררות הלב, ויהיה לו ז"ל שעשועים גדולים מזה וחלוץ עצמות וכו', ושבעבור זה ישתדל בטובתנו ותקון נפשותינו לנצח.

ופעם אחד אמר בפרוש: אני רוצה לשאר ביניכם ואתם תבואו על קברי וכו', ובתבות אלו שאמר 'אני רוצה לשאר ביניכם' יש בהם עמקות גדול מאד מאד, כמבאר ברמז קצת בספר חיי מוהר"ן (בפרט בעת שאמר וגילה ענין התקון הנפלא והנורא של העשרה קפיטל תהלים, שאז אמר גם כן שגם אחר הסתלקותו וכו', מי שיבוא על קברו ויתן פרוטה לצדקה ויאמר שם אלו העשרה קפיטל תהלים, אפילו וכו' ישתדל לארך ולרחב להושיעו ולתקנו וכו', ואמר שהוא תקון הכללי ויחד עדים על זה, כמבאר כל זה במקום אחר^[809]).

ואנשי שלומנו היו מצטערים מאד מענין הגלוי דעת של הסתלקותו, וקצת מהם שאלו אותו ז"ל בפרוש, מה נעשה ועל מי תעזבו אותנו, ומה יהיו מהדבורים שנדברו וכו' הינו ממה שהתחיל לעסק עם כל אחד ואחד מאנשי שלומנו להביא אותו לתכלית שלמות תקונו, מאחר שפתאם ובזמן קצר כל כך מתחלת התקרבותם אליו ז"ל ותחלת עסקו עמהם כבר הוא מכרח להסתלק, והוא ז"ל חזק אותם בדבריו הנעימים הקדושים ונוראים, ואמר שהעקר הוא שיחזקו עצמם כל אנשי שלומנו באחדות גדול באהבה רבה, ואז בודאי אין להם לדאג כלל כי בודאי יהיו כשרים וצדיקים כמו שהוא רוצה, ואפילו מי שיהיה נלוה להם ויתחבר עמהם אף על פי שלא היה מכיר אותו כלל בחיים חיותו, גם כן יהיה איש כשר וצדיק, כי בעזרת ה' גמרתי ואגמר [איך האב אויס געפירט, אין וועל אויס פירען^[810]].

גם כבר מבאר שאמר, שהאש שלו תוקד עד ימות המשיח [מיין פייער וועט טליאן, ביז משיח וועט קומען], גם מה שאמר שכמה וכמה צדיקים גדולים מאד התחילו לעשות ולתקן וכו' ואחר שנסתלקו נפסק הענין, והוא ז"ל רוצה לעשות ולתקן באפן כזה שלא יפסק הענין לעולם, ואלו התלמידים יעשו עוד תלמידים אחרים וכו' וכן עוד להלן יותר וכו'.

גם קדם ראש השנה הנ"ל דבר עם הרב ר' נתן זצ"ל, וגלה לפניו הענין המבאר בלקוטי תנינא סימן פ"ו שעל ידי קטנות אמונה צריכין לתעניתים ועבודות קשות, והרב ר' נתן זצ"ל עומד ומשתומם ומחשבותיו תמהים, כי הוא ידע בנפשו שהוא חזק באמונה וכו', והשיב לו רבנו ז"ל על מחשבותיו וענה ואמר לו: ואם יש לך אמונה וכו' אין לך אמונה בעצמך, והזכיר אז מאמר רבותינו ז"ל, מי גרם לצדיקים וכו' קטנות אמונה שהיה בהם, הינו שלא היה להם אמונה בעצמם בשלמות וכו'. ואחר כך בראש השנה נכלל ענין זה גם כן במאמר 'חדי רבי שמעון' הנ"ל, שיש צדיקי הדור שאמונתם שלמה בודאי ואף על פי כן יש עליהם מחלקת וכו' מחמת שאין להם אמונה בעצמם וכו'.

גם בעתים הללו גילה הענין המבאר בסימן רי"א, 'מה שנוסעין על ראש השנה לצדיקים, כי עקר המתקת הדינים הוא על ידי קדשת המחשבה, כמו שמובא 'כלהו במחשבה אתבררו', ואי אפשר לבא למחין זכים אלא על ידי התקשרות לצדיקים, כמובא בזהר ויקח משה את עצמות יוסף עמו' וכו'. וענין זה נכלל גם כן אחר כך בראש השנה במאמר הנ"ל, במה שבאר שם באות ו', שכל המתקות של כל הצמצומים והדינים הוא על ידי השכל כי כלם במחשבה אתבררו וכו', ואחר כך באות ז' מבאר שם שזה בחינת מה שנוסעין על ראש השנה לצדיקים וכו'.

והנה עד זמן הנ"ל, לא היה שום גלוי דעת ממנו ז"ל אודות ספרו הקדוש לקוטי מוהר"ן אם ברצונו להדפיסו, אדרבא היה נראה מדעתו להיפוך קצת. ואחר ראש השנה הנ"ל נסע ללעמברג, ומשם שלח לכאן להדפיס ספרו הקדוש, ונדפס בשנה הנ"ל שנת תקס"ח. ומאז דבר הרבה מענין זה ממעלת וחשיבות מאמריו הקדושים שבספרו הקדוש, והזהיר מאד להתמיד ולהגות בהם כמבאר במקום אחר^[811]. וגם זה נכלל במאמר הנ"ל בענין וספר כתב איש ריבי, וענין שכבר יש כמה ספרים עכשו וגם עתידים להיות עוד כמה ספרים וכלם צריכין להעולם, וצריכין להאמין בהם וללמד ולהגות בהם ולהחזיק אותם בחשיבות גדול וכו', וכן הצדיקים שיש להם אמונת חכמים בשלמות, צריכין גם כן להתחזק ולהאמין בעצמן הינו בהחדושי תורה שלהם שהם עצמן מחדשין, ולהחזיק אותם בחשיבות וכו'.

ומכל המבאר לעיל, נראה לעניות דעתי, שהמאמר הזה היה אצל רבנו ז"ל כעין צואה לאנשי שלומנו המקרבים אליו ז"ל איך שיהיה ההתנהגות אחר פטירתו ז"ל בענין ההתקרבות אליו ז"ל. ורמז להם שהעקר הוא להתחזק באמונת חכמים באמת ולבלי לסור מדבריהם ימין ושמאל, ועל ידי זה זוכין להוציא משפטינו לאור, הינו שיקבל וילמד מכל הלמודים שלומד משפטי אמת והנהגות ישרות איך להתנהג הן לעצמו הן לאחרים המתנהגים לפי דעתו, אשר זה עקר מטרת כונת מעלת ההתקרבות לצדיקים ולא די לעין בספרים קדושים לבד (כקשית החולקים על ענין זה של התקרבות לצדיקים, וכמובא גם במאמר תפלה לחבקוק סימן י"ט ובשאר מקומות בדבריו ז"ל), כי לאו כל אדם זוכה להוציא משפטי אמת והנהגות ישרות ממה שלומד בספרים, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל 'לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא – סיעתא דשמיא', וכמו שהביא רבנו ז"ל במאמר זה עצמו מענין דואג שהיה אדם גדול והוציא משפט מעקל שאין דוד ראוי לבא בקהל אשר תקות כל קהל ישראל הוא על ידי דוד משיח ה', ומחמת זה עצמו צריכין בודאי להתחזק מאד ולהשתדל להתקרב לצדיקי אמת, בכדי שהם ידריכו אותו בדרך ישרה כל אחד לפי בחינתו.

ורבנו ז"ל רמז בכאן, שעל ידי שלמות אמונת חכמים זוכין להוציא משפטי אמת מהלמוד בספרים קדושים לבד גם כן. וכן זוכין על ידי זה לעצה שלמה, שגם בשביל זה צריכין לבקש ולהשתדל למצא איזה מנהיג אמיתי שיוכל לתקן עצתו, רק כל זמן שאין זוכין למצא זה המנהיג האמת, אזי על ידי ששבים באמת על פגם אמונת חכמים, עד שבכל פעם נחשבין בעיניו ביותר הספרים הקדושים שנתחברו על ידי צדיקי אמת, ומאמין בהם ועוסק בהם בתמימות ומבטל דעתו נגדם ונזהר לבלי לסור מדבריהם ימין ושמאל, על ידי זה בעצמו נשלם אור התורה הקדושה ביותר, עד שמקבלת מחכמה עלאה ומשפעת בכל החכמות שהם בחינת השכליים פרטיים, עד שעל ידי זה נמתקין כל הדינים והצמצומים בכלליות, וגם בפרטיות יוכל על ידי זה כל בחינת שכל הפרטי להמתיק בחינות הצמצומים השיכים אליו כי הוא שרשם, ואז על ידי זה, יוכל כל אחד להוציא משפטי אמת מכל הלמודים שלומד, מאחר שנתתקן מחו ושכלו אשר בזה תלוי עקר תקון המשפט. וכן על ידי זה נשלמת העצה, אצל כל אחד לפי בחינתו, כי שלמות העצה הוא עקר בחינת המתקת הצמצומים כנ"ל.

גם רמז להם, הפגם הגדול שנעשה על ידי מנהיגים שאינם ראוים לסמיכה, והתנבא ברוח קדשו כל מה שיבא על ישראל על ידי זה חס ושלום, שיהיו גוזרין שלא יהיה תקף לשום כתב ישראל רק לכתבים שלהם, וישראל יהיו מכרחין ללמד כתב שלהם, וכל המשפטים יהיו על ידי כתבים שלהם וכו'. וגם על ידי זה גוזרין גזרת גרוש, שהוא הגזרה של הסטעפיס וכו', שכל אלו הגזרות יצאו שנים הרבה אחר הסתלקותו ז"ל ונתקימו בימינו בעוונותינו הרבים.

וגם מה שנלקח סוד העבור מאתנו שהוא חכמת תהלוכות גלגלי הרקיע וכו', ונמסר להם, הגם כי אי אפשר לנו לידע תכן כונתו ז"ל בזה כי יש בזה דברים גבוהים מאד כמובן למעין בפנים, אף על פי כן אפשר לומר שגם זה בכלל דבריו ז"ל מה שהתגבר בימינו הלמוד של הפילוסופיא וחכמת הטבע, וחותרים לסתר כל דרכי החכמה שמכבר, וכל חכמת ישראל בזה ללעג וקלס בעיניהם; וכהנה יש עוד ענינים הכלולים גם כן בענין זה.

והכל בא על ידי פגם אמונת חכמים, והעקר על ידי שמסמיכין מנהיגים שאינם הגונים, הינו שאין להם אמונת חכמים בשלמות. ושם מבאר, איך צריכין לזהר מאד שלא להסמיך אותם ושלא לתן להם שום תקף ועז. וממילא מובן, איך צריכין להתרחק ממנהיגים החולקים על צדיקי אמת ודוברים עליהם עתק בגאוה ובוז, שהם ממש בבחינת דואג שהוציא משפט מעקל כזה עד שדן את דוד שאינו ראוי לבא בקהל כנ"ל.

וגם רמז להם, איך שצריכין על ידי המחלקת להתחזק ביותר באמונת חכמים ובספריהם הקדושים, הגם כי על פי רוב כונות החולקים הוא להפוך מזה בכדי להפיל את האדם ולבלבל אמונתו ביותר כמובן, אבל האדם צריך לבלי לשמע אליהם כלל, רק שידע בברור כי עקר המחלקת בא עליו בכדי לעוררו שיזדרז לשוב באמת ולתקן פגם אמונת חכמים, והמחלקת הוא בחינת מים טהורים המטהרים אותו מבחינת הטנופות והמותרות שנשקע בהם על ידי שפגם באמונת חכמים כמבאר כל זה בפנים. ואפילו מי שיש לו אמונה שלמה, לפעמים בא עליו מחלקת בכדי שיתעורר לתקן בחינת האמונת חכמים אצל ההמון עם. ולפעמים בא עליו המחלקת מחמת שאין לו אמונה בעצמו, בחדושי תורה שלו שהוא בעצמו מחדש, וצריך לשוב על זה.

וגם רמז להם מגדל מעלת התקון הגדול שנעשה על ידי הנסיעה לצדיקים על ראש השנה, שעל ידי זה נכללים כל נפשותם בתוך הצדיק הדור שהוא בחינת אבן שתיה, ועל ידי זה נמתקין כל הצמצומים והדינים, ועל ידי זה נעשה שמחה בחינת אור צדיקים ישמח, שזה בחינת חדי רבי שמעון וכו', ומה שאמר רבי שמעון בן יוחאי להחבריא שלו אנן בחביבותא תליא הינו האהבה וכללות שנכללין יחד, ועל ידי זה עקר ההמתקה והתקון וכו' כמבאר בפנים. שזה בחינת מה שנתבאר למעלה, שהבטיח להם שגם אחר הסתלקותו כשיהיו נכללים יחד באהבה ואחדות, אזי בודאי יגמר עמהם לטובה מה שהתחיל לעסק עמהם עד שיהיו כלם כשרים וצדיקים, ואפילו מי שיתחבר עמהם יהיה גם כן איש כשר וצדיק באמת.

וזה מובן ממילא, שגם ענין הנסיעה על ראש השנה לצדיקים, היה דעתו ז"ל גם כן על ענין הנסיעה שנוסעין כל אנשי שלומנו בכל שנה לאומן להשתטח על קברו הקדוש ולהרבות שם בתחנונים בכל ערב ראש השנה, ואחר כך מתפללים כל הקבוץ הקדוש הזה ביחד בראש השנה (בבית הכנסת הגדול והקדוש שנקרא על שמו ז"ל) בכלליות גדול ובאחדות רב ואהבה רבה ועצומה מאד כל החברים זה לזה ממש כלם בלב אחד כאיש אחד, ובהתקשרות גדול לכל הצדיקי אמת ובפרט לכח וזכות הגדול והנורא של רבנו ז"ל, אשר כל רעותין טבין של כלל אנשי שלומנו תקיעין תמן. גם כל השנה בעבודה שעובד את ה' יתברך כל אחד בביתו, בפרט בזמן קהלה לכל בעת שמתקבצין ומתאספין כלם לשפך את לבם ברחמים ותחנונים לפני ה' יתברך על ציונו הקדוש, ואחר כך מתפללין יחד בראש השנה בהתקשרות גדול בלב ונפש לכל הצדיקים גם להשוכני עפר כמבאר בדבריו ז"ל במאמר אבא שאול סימן נ"ה, בפרט אליו ז"ל. והחוש מעיד, שענין זה של הקבוץ שמתקבצין כלל אנשי שלומנו על ראש השנה לאומן, זהו עקר הכלליות וקשר האחדות של כל אנשי שלומנו בקשר אחד, ורק בזה אנו מקימין רצונו ז"ל להיות מחזיקים את עצמנו כלל אנשי שלומנו בקשר אחד באהבה ואחדות כנ"ל, ורק על ידי זה עקר קיום הארת השארתו הקדושה לנצח, כאשר הבטיח ז"ל שענינו לא יפסק והאש שלו תוקד עד ימות המשיח כנ"ל.

וכנראה בחוש, אשר זה יותר מששים שנה אחר הסתלקותו ז"ל^[812], והאש הקדוש של אמונת חכמים בו ז"ל ובחבוריו הקדושים ובכל הצדיקי אמת, בוער בלב אנשי שלומנו עד אין סוף ממש, ומשתדלים לעסק בעניניו ז"ל בכל פעם בהשתדלות יתרה ביותר, להפיץ מעינותיו חוצה להדפיס חבוריו ז"ל ולבנות בניניו הקדושים ולעסק בכל עניניו על צד היותר טוב, וכבר יש רבים מאנשי שלומנו אשר כמעט שלא הכירו ולא ידעו ולא ראו גם שום אחד מתלמידיו הקדושים ז"ל, ואף על פי כן בוער בלבם עסקיו ועניניו של רבנו הקדוש ז"ל כאש יוקדת ממש, ושותים בצמא את כל דבריו ודברי תלמידיו הקדושים ז"ל, והם עליהם ממש כמים קרים על נפש עיפה, ועובדים את ה' באמת בכל לבם ובכל נפשם, והכל בכח קדשת התנוצצות הארת הדעת הקדוש שנשאר בעולם מרבנו הקדוש ז"ל על ידי חבוריו ותלמידיו הקדושים.

ועקר יסוד קיום כל הענין זה הנ"ל, הכל הוא על ידי הענין הקדוש של ההתקבצות וההתאספות יחד של כלל אנשי שלומנו על ראש השנה, וגם כפי אשר נתבאר למעלה שרצון רבנו ז"ל היה שגם אחר הסתלקותו ז"ל יהיו כל אנשי שלומנו באגדה אחת וקשר אחד, וכאן במאמר זה מבאר שעל ידי האהבה והכלליות שנכללין יחד על ידי זה נמתקין כל הדינים, ודבר בעתו מה טוב ומובן ממילא כי מאחר שראש השנה הוא יומא דדינא של כל השנה, אז בודאי הזמן גרמא לזה ביותר, להתאסף כלם ביחד בכלליות אחד (שזה בחינת מה שגם בכלל ישראל מתאספין על ימים נוראים מכל הכפרים להתפלל ביחד בבתי כנסיות ובבתי מדרשות), ולהשען בכח וזכות הצדיק הקדוש והנורא שהוא בחינת אבן שתיה, ולהתפלל אל ה' יתברך שימתיק כל הצמצומים והדינים מעלינו ומעל כל ישראל, ויוציא כאור משפטינו.

בפרט כפי מה שבארנו למעלה, מה שבעתים הללו אמר מה שמבאר בסימן רי"א שמה שנוסעין על ראש השנה לצדיקים הוא, כי עקר המתקת הדינים הוא על ידי קדשת המחשבה בחינת מחין זכים וטהורים, ולזה זוכין על ידי התקשרות לצדיקים בבחינת 'ויקח משה את עצמות יוסף עמו' (וכבר מבאר למעלה, שגם ענין זה נכלל אחר כך בראש השנה במאמר זה הקדוש של חדי רבי שמעון), ובזה גילה דעתו בפרוש, שכונתו להתאסף יחד גם על קברו ז"ל להתפלל שם, כי עצמות יוסף הוא בחינת קבר הצדיק ממש. ובזה מבאר מאד מה שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה י"ג) בענין השני ארונות שהיו מהלכין במדבר ארונו של יוסף והארון ששם לוחות האבן וכו' – 'קים זה מה שכתוב בזה', ולפי הנ"ל הם ענין אחד ממש. ועין בתנחומא פרשת וארא (סימן ז') וכן במדרש רבה (שמות פרשה ח', א'), שלא היה יכול שלמה להכניס הארון לבית קודשי קדשים עד שהביא ארונו של דוד. והכל מבאר על פי הנ"ל, כי הצדיק האמת הוא בחינת קדש קדשים אבן שתיה, ששם היה עומד הארון עם הלוחות שזה בחינת לוחות האבן כמבאר בפנים.

(ולבאר הענין בדקות ורוחניות יותר קצת הוא, כי ידוע כי מקום גניזת הצדיק הוא קדוש בקדשת ארץ ישראל, וכמובא בדבריו ז"ל בלקוטי תנינא סימן ק"ט, וזה ידוע כי גם בקדשת ארץ ישראל עצמה יש כמה בחינות, שזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל עשר קדשות קדשה ארץ ישראל וכו', ועקר קדשתה נמשך מקדשי קדשים ששם האבן שתיה ושם היה עומד הארון עם הלוחות, ושם מאיר בחינת אור החכמה עלאה, ומשם נמשך קדשה לכלל ארץ ישראל, אשר בשביל זה אמרו רבותינו ז"ל כי אוירא דארץ ישראל מחכים. וכן ידוע כי גם בין הצדיקים יש כמה וכמה בחינות. ועל כן אפשר לומר, שמקום גניזתו של הצדיק האמת המפלג במעלה מפלגת מאד מאד, הוא בחינת קדשת האבן שתיה ממש. ובזה תבין קצת מה שמספרין אנשי שלומנו, מענין הסתלקותו הקדוש של רבנו ז"ל ביום רביעי של סכות שחל אז ביום שלישי (כי יום ראשון של סכות חל אז ביום שבת קדש), ושמעו מרבנו ז"ל, איך שישב על מטתו בחלישות גדול מאוד ואחז הלולב עם האתרוג בידו, ואמר בקול נעים קול דממה דקה קדוש ונורא מאד, את תפלת ההושענא של אבן שתיה. עמד והתבונן והתפלא עד היכן הדברים מגיעים, ואי אפשר להאריך בענינים גבוהים ורמים ונשגבים נסתרים כאלו כמובן).

וכבר מבאר בספר חיי מוהר"ן, איך שבערב ראש השנה האחרון באומן סמוך להסתלקותו ז"ל ספר הרבה בענין גדל החיוב לסע אליו ז"ל על ראש השנה, ואמר שאין דבר גדול מזה והזהיר הרבה בזה, ואחר כך כשנסתלק בסמוך תכף בחג הסכות שאחר ראש השנה הזה, אז ידעו והבינו כלם למפרע שכל ענין הספור והאזהרות הנ"ל היו גם על אחר הסתלקותו ז"ל להתאסף גם אז יחד כל הקבוץ של אנשי שלומנו על ראש השנה, ושעל ידי זה נעשין תקונים נפלאים מאד מה שאין לשער כלל. ולא באר הענין בפרוש מטעמים הכמוסים אליו, בשגם כי ידוע כי כך היה דרכו בקדש גם בשאר ענינים רבים מעניניו הקדושים ז"ל, וכמבאר במקום אחר.

הנה הארכנו קצת לבאר קצת איך שלפי עניות דעתנו נראה שמאמר של חדי רבי שמעון הנ"ל, היה כעין צואה ממנו ז"ל לרמז לאנשי שלומנו על ענין ההתנהגות של אחר פטירתו ז"ל, הינו להתחזק מאד באמונת חכמים, ולעסק בלמוד ספריו הקדושים וספרי כל צדיקי אמת, ולהחזיק אותם בחשיבות גדול ולהאמין בהם באמת, ולבלי לסור מדבריהם ימין ושמאל, וכן לזהר מאד מלהסמיך את המנהיגים שאינם הגונים ולבלי לתן להם שום תקף ועז, ומכל מיני מחלקת שעוברים על האדם יתעורר לשוב בתשובה ולהשתדל לתקן בחינת האמונת חכמים ביותר, ושיש כמה בחינות בזה. ולזהר ביותר בענין הנסיעה על ראש השנה לצדיקים וכו'.

וכבר נתבאר שרמז גם על הקבוץ של אנשי שלומנו גם עכשו על ראש השנה, ושעל ידי זה נעשה שמחה, וכנראה בחוש השמחה הגדולה שיש בין אנשי שלומנו בזמן הקבוץ הקדוש הנ"ל גם עכשו. ולזהר מאד באהבת חברים בחינת 'אנן בחביבותא תליא', להכלל יחד באחדות אחד באהבה רבה, ועל ידי כל זה נמתקין כל הצמצומים וכל הדינים, ועל ידי זה יכולין להוציא משפטינו לאור – לקבל מכל הלמודים שילמד משפטי אמת והנהגות ישרות איך להתנהג הן לעצמו הן לאחרים המתנהגים לפי דעתו (שזה בחינת מה שהבטיח שגם מי שיתחבר אל אנשי שלומנו יהיה איש כשר). וגם זוכין על ידי זה לעצה שלמה ולכל טוב. ועל כל הנ"ל מה שעל ידי זה נשלמת התורה הקדושה בשלמות גדול, ומקבלת מחכמה עלאה ומשפעת בכל החכמות, שעל ידי זה נמשכין כל התקונים האלו הנ"ל.

והנה במאמר זה אות ב' מבאר שם מענין ידי הסמיכה וידי הכתיבה, ושעל ידי הסמיכה לרבי הגון שהנהגתו בבחינת משפטי אמת על ידי שיש לו אמונת חכמים בשלמות, אזי על ידי הסמיכה שאז מקבל חכמתו מבחינת יד ה' בבחינת ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו, אזי מביא הארה וכח בכתב ידינו וכו'. ולפי עניות דעתי רמז גם בזה סמיכה להרב ר' נתן ז"ל, כאשר כבר רמזנו למעלה קצת בענין מה שבארנו קצת על המאמר קרא את יהושע סימן ו', ושגם במאמר כי מרחמם ינהגם בלקוטי תנינא סימן ז' שנאמר בשנת תק"ע שהיא שנה האחרונה של ימי חייו ז"ל, וגם שם מובא בסוף המאמר פסוק זה ויהושע בן נון מלא רוח חכמה וכו', ואז הבינו גם קצת מאנשי שלומנו שכונתו ז"ל להסמיך בזה את הרב ר' נתן ז"ל, בפרט לפי מה שמבאר לעיל מה שאמר לו רבנו ז"ל ואם יש לך אמונה וכו', מובן מזה שגם רבנו ז"ל הסכים למחשבותיו שיש לו אמונה שלמה רק שצריך לתקן עוד בחינת האמונת חכמים להאמין גם בעצמו ובחדושיו שהוא מחדש. ואם כן בודאי היה ראוי לסמיכה, מאחר שיש לו אמונת חכמים בשלמות וזוכה להוציא משפטי אמת והנהגות ישרות מכל הלמודים שלומד, שזה בעצמו כל ענין החבורים הקדושים שחבר הרב ר' נתן ז"ל שהם ספרי לקוטי הלכות שהתחיל לחברם בחיים חיותו של רבנו ז"ל ובפקדתו ז"ל, אשר כל יסוד ענינם הוא רק על קטב זה, להוציא מכל הלמודים שהאדם לומד משפטי אמת והנהגות ישרות, הן מהלכות בשר וחלב ותערובות וכו', והן מהלכות טוען ונטען, וגבית חוב, ופקדון, ושומרים, וכל כיוצא בזה, וכמובא גם בהקדמה של ספר לקוטי הלכות, וחכם כזה בודאי ראוי לסמיכה.

ויותר יש לבאר בזה מענין ידי הכתיבה וידי הסמיכה, כי הרב ר' נתן ז"ל היה כתבן וסופר גדול וחבר ספרים הרבה, וגם כתב כמעט כל חבוריו הקדושים של רבנו ז"ל, ורבנו ז"ל בעצמו אמר עליו שיש לו חלק גדול בהספר לקוטי מוהר"ן, וכמעט שכל הספר הוא שלו (הינו על ידי הגעגועים והתשוקות גדולות וחזקות מאד שהיו לו לשמע חדושי תורה מרבנו ז"ל, וגדל זהירות וזריזות השתדלותו בזה לכתבן ולהעתיקם), ושמעתי מפיו הקדוש בפרוש, שכל חיותו והתחזקותו בעבודת ה' אחר פטירת רבנו ז"ל הוא רק על ידי הכתבים שצוה עליו רבנו ז"ל לחדש תמיד חדושי תורה ולכתבן בספר, וגם נשמע מפיו הקדוש שחקר הרבה בדעתו במה לזכות את העולם ולהאיר להם קצת מהרשימה הקדושה שקבל מרבנו ז"ל, ונתברר לו שהוא רק על ידי שיכתב ספרים רבים בענין זה ויפיצם בישראל וכו', שכל זה הוא על ידי בחינת ידי הכתיבה כנ"ל. ובאמת כל הכח הזה של ידי הכתיבה שלו, הכל הוא רק בכח ההארה הגדולה של הרוח חכמה שהאיר עליו רבנו ז"ל על ידי בחינת ידי הסמיכה, שזה בחינת כי סמך משה את ידיו עליו (וכאשר אמר לו רבנו ז"ל בפרוש כמו שמבאר במקום אחר).

נמצא מבאר, שרמז רבנו ז"ל בזה המאמר גם כן בחינת סמיכה להרב ר' נתן ז"ל, כאשר באמת היה מנהיג ישראל אמתי, וזכה את הרבים מאד אחר פטירתו של רבנו ז"ל, וכמעט שעקר ההשארה של רבנו ז"ל הוא רק על ידו וכמבאר במקום אחר, ואף על פי כן לא באר רבנו ז"ל ענין זה מפרש מטעמים הכמוסים אליו ז"ל וכנ"ל.

נמצא מבאר, שאחר פטירתו של רבנו ז"ל עדין נשאר איזה בחינת מנהיג הכולל לאנשי שלומנו הינו הרב ר' נתן ז"ל, רק שממילא מובן, שהזקנים המקרבים לרבנו ז"ל מכבר קדם התקרבותו של הרב ר' נתן ז"ל, בודאי היה קשה להם לקבל עליהם את הרב ר' נתן ז"ל למנהיג, ועל דרך שאמרו חכמינו ז"ל גם לענין משה ויהושע ממש, זקנים שבדור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה וכו', בפרט כי רבנו ז"ל לא באר בפרוש. וגם להרב ר' נתן ז"ל היה קשה לקבל השררה והמנהיגות ולהשתרר קצת על זקני מקרבי רבנו ז"ל, אך על כל פנים לבני הנעורים הרוצים להתקרב אל ה' יתברך, אליהם בודאי היה הרב ר' נתן ז"ל לרעה נאמן ומנהיג אמתי.

ובזה תבין דבר נפלא ונעלם בהנהגת ה' יתברך והשגחתו הקדושה, מה שפטירתו של הרב ר' נתן ז"ל בעצמו היה בעת עוסקו לחדש חדושי תורה על מאמר זה של חדי רבי שמעון הנ"ל הינו בעת שעסק לחדש בהלכות ראש חדש הלכה ז', ושם מובן גם כן הרבה מהנ"ל, ועין שם גם כן, מענין ידי הסמיכה וידי הכתיבה וכו'. כי אחר פטירתו ז"ל צריכין להשתדל ביותר לילך עם מאמר חדי רבי שמעון הנ"ל, ולקים ככל הכתוב כנ"ל.

ובזה תבין קצת דבריו הקדושים שאמר ביום הסתלקותו הקדוש שהיה ביום ו' ערב שבת קדש עשרה בטבת שנת תר"ה, וקדם אור הבקר עמדו לפניו קצת מאנשי שלומנו, ושאל אותם, מה היו השלשה צרות שארעו לישראל בחדש טבת? והתחיל בעצמו לחשב אותם, הינו מה שסמך מלך בבל על ירושלים, ומה שמת עזרא הסופר, ומה שנכתבה התורה יונית. ואמר להם בזה הלשון, כבר מבאר בענין זה בחדושי, שכל השלשה צרות הם מבחינה אחת (ורוצה לומר בהלכות תענית הלכה ד' המיסד גם כן על ענין מאמר זה של חדי רבי שמעון הנ"ל), כי עזרא הסופר היה כותב ספרים הקדושים הינו ספרי תורה הקדושה, והיה ממשיך הארה גדולה בכתב ישראל, וכשמת ונסתלק אזי נחלש כתב ידינו ונתן תקף לכתבים שלהם, עד שגם התורה הקדושה נכתבה בכתב יונית, ועל ידי זה נתגרשין ישראל מארצם, כנזכר לעיל שעל ידי פגם אמונת חכמים אין שלמות להתורה כביכול, ואין יכולין להמשיך ההמתקה מבחינת קדש קדשים, ועל ידי זה נחלש כתב ידינו ונתן תקף לכתבים שלהם וגוזרין גרוש על ישראל. שזה בחינת השלשה צרות הנ"ל – מיתת עזרא הסופר שזה בחינת בטול כתב ידינו, ונתן כח לכתבים שלהם שזה בחינת מה שנכתבה התורה יונית, ונתגרשו ישראל מארצם שזה בחינת התחלת החרבן שהיה בטבת.

והאריך אז בענין זה קצת לבאר ביותר ממה שכתוב שם בהלכות תענית הנ"ל, כי יש גם עכשו אנשים צדיקים שעוסקים בזה, לכתב ספרים קדושים הבנויים על יסוד תורתנו הקדושה ועל יסוד אמונת חכמים בשלמות, ועל ידי ספרים הקדושים אלו נשלמת התורה בשלמות גדול, עד שמקבלת מחכמה עלאה בחינת אבן שתיה קדשי קדשים ומשפעת לכל החכמות, שעל ידי זה נמתקין כל הדינים והצמצומים כנ"ל. והצדיקים האלו, הם בחינת עזרא הסופר שהיה כותב ספרי תורה הקדושים בקדשה גדולה, וכשנסתלקין חס ושלום אלו הצדיקים, אזי מתחילין להתגבר ולהתפשט החבורים של החכמות חיצוניות אשר נתחברו על ידי הקלי עולם, אשר הם בהפוך ממש מבחינת אמונת חכמים, כי הם הם עקר המלעיגים על דברי חכמים, עד שרוצים להטות גם דעת תורתנו הקדושה אל שטות חכמתם הרעה והמטעית שנקראת בלשון חכמינו ז"ל חכמת יון, שזה בחינת מה שנכתבה התורה יונית, וזה גורם עקר החרבן והגליות וכל הצרות רחמנא לצלן. ואמר בזה הלשון בלשון אשכנז: אז עזרא הסופר ווערט נסתלק, זענין זעך מתגבר וכו'^[813] כנ"ל.

והאריך קצת בענין זה איך שבעוונותנו הרבים מתפשט האפיקורסות בעולם, והעקר הוא רק על ידי פגם אמונת חכמים וכו'. וסים: אך עם כל זה אתה מרום לעלם ה', כי עלה אחת ודף אחד של החבורים והספרים הקדושים שנתחברו על ידי הצדיקי אמת בעלי אמונת חכמים בשלמות, יכריע ויעמד נגד כל החבורים הרעים שנתחברו על ידי המלעיגים על דברי חכמים, על כן למען ה' תראו להתחזק ולהתאמץ בזה בכל האפשר להדפיס את הספרים קדושים הנ"ל (כי אז היו כל דבריו הקדושים ז"ל בכתיבת יד עדין ולא נדפס בימיו רק חלק ראשון מהארח חיים) ולפרסם בישראל, למען יוכלו הכשרים לעמד ולהתחזק באמונתם הקדושה בשלמות.

ובשעה שדבר מזה לא הבינו עדין תכלית המכון כל כך, עד אחר שראו שנסתלק ביום זה עצמו, אז הבינו למפרע קצת כונת דבריו הקדושים ז"ל עד היכן מגיעים. וכן היה, שתכף אחר הסתלקותו התחילו להתפשט ולהתגבר הגזרות של למוד נערי ישראל כתבם ולשונם בבתי ספריהם שהם השקאליס, וההכנסה על זה היה שהטילו מס על ישראל לשלם בעד הדלקת נר של שבת, שמזה דבר גם כן ביום הנ"ל סמוך להסתלקותו ורמז שנוגע גם כן לענין מאמר זה הנ"ל, וכמבאר קצת בהלכות ראש חדש הלכה ז'. גם הגזרה של שנוי המלבושים ועוד כהנה וכהנה.

והרוח סערה של האפיקורסות הולך וסוער בכלליות ובפרטיות מה שאי אפשר לבאר כלל, אך זאת נחמתנו בענינו, מאחר שרואין שנתקימו ראש דבריו, בודאי בעזרת ה' יתברך יתקימו כל דבריו הקדושים ז"ל, שהספרים הקדושים הבנויים ומיסדים על יסוד אמונת חכמים בשלמות, בפרט הספרים הקדושים הבנויים על יסוד התגלות הדעת וחדושי תורתו של רבנו הקדוש אור האורות זצ"ל, המה יעמדו בעזרתינו סלה, ולא יאשמו כל החסים בו. ועין בהלכות תענית הנ"ל, מבאר שפרשת ויגש וההפטרה שלה מרמזין על כל התקונים המבארים במאמר חדי רבי שמעון הנ"ל, ועין גם בהלכות שחיטה הלכה ה' המחבר להלכות תענית הנ"ל; ופטירתו של הרב ר' נתן ז"ל היה ביום שישי ערב שבת קדש פרשת ויגש הנ"ל.

שם דף כ"ט ע"ב, וזה לשונו:

מאמר ויאמר בעז אל רות סימן ס"ה, נאמר בקיץ תקס"ו סמוך לפטירת בנו הילד הקדוש והנורא מאד מורנו הרב ר' שלמה אפרים ז"ל (שנפטר בחדש סיון שנת הנ"ל). ואז עמד לפניו הרב ר' נתן ז"ל עם עוד אחד על העליה שהיה לרבנו ז"ל על ביתו, ורבנו ז"ל ספר עמם מגדל צערו ויסורים הגדולים שיש לו מכל צד ומצדי צדדים והאריך בזה קצת כמבאר במקום אחר, כי היה מלא יסורים גדולים רבים ועצומים מאד מבית ומבחוץ בכל עת תמיד. ובתוך דבריו ענה ואמר: מה אתם יודעים מה גדול ועצום השבר הזה שהיה בעולם ענין הסתלקות הילד הנ"ל, כל לבבי נשבר ונתק ממקומו. והתחילו הדמעות הקדושים לירד על לחייו, ותכף ומיד ברחו מלפניו מעצם הבושה שנפל עליהם על שראו בכיתו בפניהם, עד שנדמה להם כאלו נהפך כל העולם ונחרב (וכבר מבאר במקום אחר ברמז קצת מענין התקוה הגדולה שהיה ראוי לבא לכלל ישראל אם לא היה נפטר הילד הקדוש הנ"ל):

ואחר כך ביום שאחר זה שהיה ביום שישי ערב שבת קדש, אמר להם שאם לא היו יורדים תכף היה מספר להם דבר יפה מאד, וביום זה אמר להם זה המאמר של ויאמר בעז אל רות הנ"ל, מענין תקון הנשמות ומה שצריכין מאד לבעל השדה שישגיח עליהם ויתקנם, וזה שחוגר מתניו להיות בעל השדה עוברין עליו יסורים הרבה בלי שעור רחמנא לצלן, והוא בגדל כחו עובר על כלם ועושה פעלות השדה כמו שצריך וכו' כמבאר בפנים במאמר הנ"ל, וזה שיך לענין הספור מהיסורין העוברים עליו שספר לפניהם ביום שלפניו כנ"ל:

ומאז דבר הרבה מענין תקון הנשמות, ובפרט אחר שבא מלמבערג, ובפרט בנסיעתו לאומן שכל כניסתו לשם ומה שבחר להסתלק שם, הכל היה מחמת זה בשביל תקון הנשמות הצריכין תקון מכמה מאות שנים, וכמבאר קצת מזה במקום אחר. ואז כשהתחיל לדבר מענין תקון הנשמות על ידי הבעל השדה שעוסק בזה, אז אמר שבזלטיפלי נודע לו קצת מזה, שאז התחיל לידע קצת מענין זה של הבעל השדה, והמובן מדבריו שאז התחיל לידע והעקר יודע עכשו, והידיעה שיש לו עכשו בענין זה, היא נפלאה ונוראה מאד וכו', עין בספר חיי מוהר"ן:

וכלל הדברים, שכל הטלטולים וכל הנסיעות שלו וכן כל היסורים הגדולים והקשים מאד שעברו עליו, הכל היו בשביל תקון העולמות תקון הנפשות והנשמות של החיים, ובפרט נשמות המתים שבזה עסק ביותר בסוף ימי חייו כמבאר במקום אחר. ובאומן ביום אחד לפני היום של הסתלקותו ז"ל והיה שוכב על מטתו בחלישות גדול מאד, ענה ואמר להרב ר' נתן ז"ל, האתה זוכר המעשה שספרתי לך בכניסתי לאומן? הינו מהבעל שם טוב ז"ל שבא למקום אחד שהיו שם נשמות נפולות הרבה מאד שהיה מכרח לתקנם וראה שאי אפשר לתקנם כי אם כשיסתלק על ידי זה, וכמבאר מזה במקום אחר (וגם במאמר זה הנ"ל מבאר, שיש אחד שאינו יכול לגמר הענין כי אם עם הסתלקותו, ושגם לזה צריך להיות אדם גדול מאד וכו'). ענה רבנו ז"ל ואמר בזה הלשון: מע האט שוין לאנג ארויס געקיקט אויף מיר מע זאהל מעך דער טאפען אהער, וואס זאהל איך אייך זאגען, אלפים רבבות רבבות רבבות [זה כבר זמן רב מצפים עלי שאבוא לכאן, מה אמר לכם, אלפים רבבות רבבות רבבות], ומשך מאד תבת רבבות בכל פעם, כלומר שיש כאן באומן רבוא רבבות רבבות הרבה הרבה של נשמות שעומדים עתה סביבו שיתקנם, שבשביל זה יש לו כל הענויים והיסורים הקשים והמרים האלה. ואחר כך הסב פניו קצת אל הקיר ופרש ידיו קצת, כאומר הריני מוסר נפשי והריני מוכן ומזמן לקבל הכל בשבילו יתברך, וכל זה אי אפשר לציר בכתב כלל וכו':

ואחר כך בלילה השיך ליום שלישי הוא יום רביעי דסכות יום האחרון של ימי חייו הקדושים, ואז אחר חצות לילה אז עמדו לפניו הרב ר' נפתלי ז"ל והרב ר' שמעון ז"ל, ואז חזר ודבר מענין הנשמות הנ"ל מה שצריך לתקן כאן הרבה הרבה נשמות מאד, ואמר: כמה משפטים יש כאן כמה קדושים היו כאן וכו', ענה הרב ר' נפתלי ז"ל ואמר לו: הלא אמרתם במאמר ויאמר בעז אל רות שהצדיק הגדול המפלג במעלה מאד מאד יכול לגמר הענין בחייו, ענה הוא ז"ל ואמר: לא אמרתי לכם כי אם איזה בחינה מזה, כי ההכרח לילך ולהסתלק בשביל זה. ואחר כך לקח המפתח של הקאמאדע ונתן להם, וצוה עליהם שתכף שיסתלק בעודו יהיה מנח על הארץ יקחו כל הכתבים הנמצאים שם בהקאמאדע וישרפו כלם, והזהירם לקים דבריו. והם לקחו המפתח ועמדו בבהלה רועדים וזוחלים ומצטערים הרבה בשמעם כל זה, והיו מתלחשים יחד על שהוא כבר מכין את עצמו כל כך להסתלק, ענה ואמר: מה אתם מתלחשים, אתם רשאים לדבר מהסתלקותי בפני, כי אין אני מתפחד מזה. ואחר כך אמר להם, אפשר אתם מדברים על אודותיכם, מה יש לכם לדאג כשאני הולך לפניכם. ומה אלו הנשמות שלא היו מכירים אותי כלל הם מצפים על תקונים שלי, מכל שכן אתם. אלו האנשים שמתו מקדם, עמהם יש איזה יגיעה וכו', אבל אתם מה לכם לדאג, מאחר שאני הולך לפניכם אין לכם להתירא כלל. ועוד שמעו ממנו אז דבורים נוראים כאלה, מענין הסתלקותו ומענין הנשמות הנ"ל. ועין מזה עוד בספר ימי מוהרנ"ת בבאור יותר:

ועין בספר חיי מוהר"ן, מובא שם גם כן ענין הנ"ל מה שאמר להם בלילה שקדם הסתלקותו מה לכם לדאג מאחר שאני הולך לפניכם וכו' כנ"ל, וסים שם הרב ר' נתן ז"ל: וכן אפילו אותם שלא זכו להכיר את רבנו ז"ל בחייו, כשיבואו על קברו הקדוש וכו' ויסמכו עליו וילמדו ספריו הקדושים, וירגילו עצמם לילך בדרכיו הקדושים הנאמרים בספריו הקדושים, בודאי יש להם על מה שיסמכו, אשריהם ואשרי חלקם ולא יאשמו כל החסים בו, כי כבר גילה דעתו ז"ל בפרוש וברמז, שכל מה שעוסק עמנו אינו בשבילנו לבד, כי אם את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה (וכמו שפרש רש"י שם (דברים כ"ט, י"ד) אף עם דורות העתידין להיות), עד כאן:

ומכל הנ"ל סעד גדול למה שבארנו במאמר אנכי סימן ד', שרמז רבנו ז"ל שכל התקונים המבארים שם שנעשין על ידי התקרבות להצדיק בפרט מה שזוכין על ידי שמתודין לפניו ומספרין לפניו כל לבו וכו' כל זה נעשה גם עכשו אחר הסתלקותו, וענין זה מרמז קצת במה שמביא שם מאמר רבותינו ז"ל שהיו עצמותיו של יהודה מגלגלין עד שאמר משה שמע ה' קול יהודה והזכיר הודוי שהתודה וכו' עין שם, ולפי הנ"ל מובן ממילא, ומה אם יש לו כח להצדיק לתקן הדורות שהיו לפניו ולא הכירו אותו ולא ידעו ממנו כלל, מכל שכן שיש לו כח לתקן הדורות הבאים אחריו ונשענים על זכותו וכחו ומשתדלים לקים דבריו כנ"ל, וכמבאר שם באריכות קצת. ועין במקום אחר, מבאר לענין המעשה של המאמר "ויאמר בעז אל רות" הנ"ל, ומה שהתחיל רבנו ז"ל לספרו ולא גמרה וכו':

ד שם על מאמר "תקעו - אמונה" שבלקוטי תנינא אות ה', וזה לשונו:

השיחה הנדפסת בסוף ספורי מעשיות^[814] סימן כ"ד מעלת הזוכה לתן מעות לצדיקי אמת וכו', ושם מבאר שהצדיק זוכה על ידי פרנסתו ואכילתו לבחינת אורות הצחצחות, בבחינת צדיק אכל לשבע נפשו בחינת והשביע בצחצחות נפשך וכו', זה נאמר בסוף קיץ תקס"ט סמוך לראש השנה הנ"ל, וכפי הנראה הוא מעין המבאר במאמר זה אות ג':

גם קדם לראש השנה הנ"ל ספר שהרבה אנשים קבלו לפניו בקובלנא רבה על חסרון אמונה, וכמה סובלי חלאים היו מהם שקבלו גם כן לפניו ז"ל על חסרון אמונה, אחר כך נכלל זאת במאמר הנ"ל אות א':

גם קדם לראש השנה הנ"ל ספר מענין מה שקרא החולק הידוע להרב ר' נתן והרב ר' נפתלי ז"ל בשם מגני ארץ וכו', וגם זה נכלל במאמר זה אות ז'. ואינני בקי בספור זה היטב, כי גם בחיי מוהר"ן כתוב זה רק ברמז, וכתב שם הרב ר' נתן ז"ל על זה בזה הלשון: ואז ראיתי מרחוק נפלאות ה' אשר עדין אני רחוק להשיגם אפס קצתם, עד כאן לשונו:

ועין שם גם באות ח' במאמר הנ"ל, בענין שיש נשמות שנפלו וצריכין להחיות ולהשיב אותם בכל מיני מטעמים המשיבים את הנפש, ועל ידי תקון וזכוך המחין שנעשה על ידי המגיני ארץ, על ידי זה נעשה דבורים כשרים שהם בחינת אמרות טהורות להחיות ולהשיב את הנשמות הנפולות בבחינת שבעה משיבי טעם, עד שיהיה בבחינת שבע יפול צדיק וקם:

ועין שם גם באות ט', שכשהמחין זכים שעל ידי זה נעשין האמרות טהרות הנ"ל, אזי גם כשנסתלק המח שהוא בחינת ומשה היה רעה וכו' ואין נשאר רק הרשימה של המח שהוא בחינת הדבור, אז גם הרשימה זכה בבחינת חלום על ידי מלאך, שזה בחינת שאחר הסתלקות משה בא שר צבא ה' ואמר עתה באתי. וזה בחינת ה' יתן אמר המבשרות צבא רב, כי אלו המאמרות טהרות הן בחינת מלאך, שזה בחינת מה שנעלם של שם שדי גימטריא צבאות, הינו כשבחינת שדי שהוא בחינת המחין נעלם ונסתלק ואזי נשאר רק הרשימה שהוא בחינת נעלם של שדי, אזי זאת הרשימה הוא בחינת צבאות בחינת מלאך וכו'. ושזה בחינת בצלמנו כדמותנו, שגם כח המדמה הוא בצלמנו בבחינת מלאך וכו'. וזה, אותיות מלאך ראשי תבות כ'י ל'אלהים מ'גני א'רץ וכו':

ולעניות דעתי, רומז בדברים אלו דברים גבוהים ונעלמים בענין מה שעקר השארת הרשימה הקדושה של רבנו ז"ל היה על ידי הרב ר' נתן ז"ל, ומה שעסק הרב ר' נתן ז"ל כל ימיו לדבר עם אנשים הרבה מעבודת ה' והקים הרבה נפשות הנפולות והחיה והשיב אותם בשבעה משיבי טעם ממש. כנראה קצת גם מהרשימה הקדושה שנשאר אחרי הרב ר' נתן ז"ל בהחבורים הקדושים שחבר שהם 'לקוטי תפלות' ו'לקוטי הלכות', ויותר מזה אשר הרבה לדבר עם אנשים הרבה בעל פה והשיב את נפשם ממש, והכל הוא על ידי האמרות טהרות שנעשו מהרשימה הקדושה של המחין הקדושים של רבנו ז"ל, וביותר עסק בזה הרב ר' נתן ז"ל אחר הסתלקותו של רבנו ז"ל:

גם בראש השנה הנ"ל קדם שאמר המאמר הנ"ל הלך רבנו ז"ל לומר תשליך ונפל על הרפש וכו', ואחר כך נכלל גם ענין זה במאמר הנ"ל בדרך נפלא ונורא מאד, כמבאר שם באות טו שצריך לגלגל עצמו בכל מיני רפש וטיט כדי לעשות נחת רוח לאביו שבשמים, ועין שם מה שזוכין על ידי זה. גם לעניות דעתי, רומז ענין זה ענין נפלא מהתקונים הגדולים שנעשין גם אחר הסתלקותו ז"ל על ידי שבאים על קברו הקדוש וצועקים שם אל ה' יתברך מעמק הלב כל אחד לפי בחינתו, בפרט על אודות תקון הברית תקון הכללי כאשר פקד עלינו בחייו ז"ל על ענין זה והבטיח לנו להשתדל בטובתנו ובתקון נפשותינו לנצח, ושרק בשביל זה בחר לו להסתלק במדינתנו באומן בשביל שיוכלו אנשי שלומנו לבא על קברו וכו'. וזה עקר בחינת העבודה של הצדיק הגדול שמבאר שם באות טו שמסלק כל חכמתו והשגתו שהוא בבחינת בן שמחפש בגנזיא דמלכא ועובד את אביו שבשמים בעבדות פשוט, ומשליך ומגלגל עצמו בכל מיני רפש וטיט בשביל עבודת ה' ולעשות איזה רצון ונחת רוח לה' יתברך:

והנה באמת הצדיק הגדול זוכה גם בחיים חיותו להיות בבחינת בן ולחפש בגנזיא דמלכא וכמבאר בלקוטי הראשון סימן ער"ה, וגם אז הוא משליך ומסלק כל חכמתו ועובד את ה' בתמימות ובפשיטות ומגלגל עצמו בכל מיני רפש וטיט כפשוטו כנ"ל, וגם מקבל על עצמו כל מיני מחלקת ובזיונות, והכל בשביל לעשות רצונו יתברך. וזוכה על ידי זה למה שזוכה כמבאר באות ט"ו הנ"ל. וגם מה שמוריד את עצמו ממדרגתו והשגתו הגבה והנוראה בבחינת בן המחפש בגנזיא דמלכא, והוא מסלק עצמו מכל זאת ומוריד את עצמו אל נפשות הקטנות והנמוכות והירודות והנפולות מאד, ומשתדל עמהם ביגיעות הרבה ובכל טצדקי דאפשר להעלות אותם מנפילתם וירידתם ולקרבם אל ה' יתברך, זה בודאי בכלל מה שמגלגל עצמו בכל מיני רפש וטיט בשביל לעשות רצונו יתברך, וכמו שאמר רבנו ז"ל על עצמו בפרוש: כמה צלם אלהים היו מנחים ברפש וטיט וכו' ואני הוצאתים משם וכו', וכן אמר על עצמו: ואני ידי מלכלכות בדם ובשפיר ובשליה וכו':

וכל זה היה בחיים חיותו, אבל באמת גם עכשו אחר הסתלקותו כפשוטו ממש שאז בודאי מחפש בגנזיא דמלכא, אף על פי כן גילה רצונו שגם עכשו חפץ ביותר שיבואו על קברו, וכל אחד כפי בחינתו יהרהר בתשובה ויתחרט על מעשיו שאינם הגונים ויצעק אל ה' מעמק הלב, ויאמר שם עשרה קפיטל תהלים הידועים, ולא עוד אלא אפילו אם יאמרם כמו שיאמרם, ואז יוריד את עצמו כביכול מבחינת מדרגתו הגבה והנפלאה והנוראה מאד מאד בפרט אחר הסתלקותו זה שנים רבות, וישתדל ביותר בטובת ותקון נפשות השפלות והירודות מאד, באפן שיזכו גם המה לשוב בתשובה שלמה ולהתקרב אליו יתברך. והעבודה הזאת הוא ממש בבחינה שמתגלגל עצמו בכל רפש וטיט בשביל לעשות רצונו יתברך. ועל ידי זה זוכה גם עכשו בכל פעם ביותר להעלות המשפט מתהום רבה ולברר ברורים נפלאים ונוראים מאד, עד שעל ידי זה יתתקנו כלם, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל (סוכה יד.) לענין קברו של משה, ויתן את רשעים קברו וכו' ואת פשעים נמנה וכו' תחת אשר הערה נפשו למות וכו' ולפשעים יפגיע – שבקש בעד פושעי ישראל שיחזרו בתשובה. וכבר נתבאר מזה קצת לעיל, במה שבארנו בלקוטי א' סימן רט"ו:

ובזה תבין קצת מה שמבאר במקום אחר שאמר סמוך להסתלקותו כמה קדשת ה' היו כאן (כי גם קדשת ה' הוא בבחינה זו, שמסרו גופם למלכות בשביל לברר ברורים וכו', כמבאר בכתבי האר"י ז"ל בענין עשרה הרוגי מלכות וכו') כמה משפטים יש כאן וכו', הינו שנפל המשפט בתהום רבה בהריגת קדושים כאלה ותינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא על ידי עכו"ם רוצחים כאלה וכו', שעל זה נאמר משפטיך תהום רבה, והוא ז"ל עוסק אחרי הסתלקותו בתקון ענין זה. ובזה תלוי תקון נפשות ישראל גם בחיים חיותם על ידי שממשיך בחינת תקון המשפט, כמובן במאמר זה הנ"ל:

וכלל הדברים האלה הוא, שבכאן אות ט"ו עוסק רבנו ז"ל לבאר מענין התקונים הגדולים שנעשים על ידי הרבי האמת עם התלמידים, ומענין תקון האמונה שנעשה על ידי למוד הישיבה הקדושה הזאת, ומענין הגרים, ומענין תקון המות שנעשה על ידי זה. ועקר זמן הקבוץ הוא בראש השנה, ושעל ידי זה נתתקן בחינת החותם דקדשה, שזה בחינת תקון הברית ותקון המחין בחינת תפלין וכו'. ואחר כך מתחיל לדבר בענין שכשנתתקן המח בבחינת משה בחינת תפלין, אזי גם בבחינת ההסתלקות משה וכו' אזי גם הרשימה שנשאר שהוא בחינת שנה, היא טובה גם כן מאד, בבחינת מ'תוקה ש'נת ה'עבד ראשי תבות משה וכו' (וכבר ידוע מה שדרשו רבותינו ז"ל פסוק זה על ענין הצדיק לאחר הסתלקותו שאז הוא בבחינת שנה וכו'), מתוקה דיקא, בחינת מין מתיקין בחינת תקון הברית וכו'. ושצריכין דיקא לסלק את המח, כי צריכין להשליך כל החכמות ולעבד את ה' בפשיטות וכו', ועל ידי זה, זוכה להשיג וכו' ולהמשיך בחינת תקון המשפט וכו':

ומסים: נמצא שעל ידי רבי אמת עם תלמידים נעשין ונתתקנין כל הבחינות הנ"ל. ולפי פשוטו רצה לומר שהתקונים האלו נעשין על ידי קבוץ התלמידים אל הישיבה של הרבי האמת בחיים חיותו, בפרט בראש השנה שאז עקר זמן הקבוץ וכו' כמבאר בפנים, ולעניות דעתי רומז בזה גם על ענין קבוץ הקדוש שמתקבצין ומתאספין אליו על ראש השנה גם עכשו אחר הסתלקותו, וקדם ראש השנה משתטחין על קברו הקדוש ומרבים בתפלות ותחנונים כל אחד כפי ענינו, והעקר לזכות לתשובה שלמה ולתקון האמונה ולתקון הברית ולתקון המחין וכו', ואחר כך מתפללין באגדה אחת בבית המדרש הקדוש הנקרא על שמו ז"ל, בודאי נעשין על ידי זה גם כן כל התקונין הקדושים המבארים במאמר זה הנ"ל, וביתר שאת כי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, ואפילו משה רבנו עליו השלום השיג אחר הסתלקותו מה שלא השיג בחייו, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (עין בלקוטי הש"ס להאר"י ז"ל מסכת ברכות על מאמר רבותינו ז"ל תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר "ילכו מחיל אל חיל", הענין, כי בעולם שלאחר המיתה תלמידי חכמים עוסקים בתורה ועולים ממדרגה למדרגה ומישיבה לישיבה, כי אפילו משה רבנו עליו השלום בכל יום ויום עולה ומשיג יותר, כי כמו שה' יתברך אין לו סוף כך תורתו אין לה סוף וכו'). ולא מבעיא תקון האמונה שבודאי נתתקן גם עכשו על ידי קבוץ התלמידים, שעל ידי זה נתקבצין ונתלקטין חלקי האמונה, כי כל הקבוץ הוא רק על ידי נקדת האמונה המשורשת בכל אחד כפי בחינתו, וכמבאר בפנים שהרב האמת הוא משגיח על כל חלקי האמונה של כל אחד ואחד לקבצם ולהעלותם, בבחינת עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי וכו':

כי ידוע שכל עסקו של רבנו ז"ל גם בחיים חיותו, היה העקר להכניס מדת האמונה הקדושה בישראל לגדלה ולהשלימה בבחינת ורעה אמונה, כמבאר במאמר 'חותם בתוך חותם' בלקוטי הראשון סימן כ"ב עין שם, וכמובן בכמה מאמרים ממאמריו ז"ל, וכאשר נשמע מפיו הקדוש בעל פה גם כן הרבה מענין זה, וכמבאר במקום אחר. וביותר עוסק בזה גם עכשו אחר הסתלקותו ז"ל וכמובן בסימן רט"ו הנ"ל. ואפשר שזה בחינת שכן ארץ ורעה אמונה, כי הצדיק הגדול אחר ששוכן בארץ ובעפר שמרמזת על מדת האמונה בחינת עפר מאנא דכלהו המבאר במאמר זה אות א' ובאות ט"ו, אז דיקא עוסק ביותר לתקן מדת האמונה אצל כלל ישראל לגדלה ולהשלימה:

נמצא שבחינת תקון האמונה נמשך גם על ידי הקבוץ של עכשו, בפרט על ידי שבאין על קברו וצועקין מעמק הלב בבחינת ממעמקים קראתיך וכו' שעל ידי זה נתגדל האמונה, בבחינת אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחק אמונה אמן המבאר באות ב' בפנים, כי עכשו בודאי אין עצה ואין חכמה ואין תבונה כי אם לצעק אל ה' יתברך מעמק הלב בבחינת צעק לבם אל ה' המבאר שם. ועל ידי קבוץ חלקי האמונה נעשים גרים בכח או בפעל, כמו שגם בימינו אלה נתגירו גרים הרבה הן במדינותנו והן במדינות אחרות כידוע, בפרט מי יודע כמה גרים נעשו בכח כמבאר באות דלת:

אף גם בחינת תקון המחין בודאי נמשך גם עכשו ביתר שאת על ידי הקבוץ. כי כבר מבאר במאמר זה שעקר תקון המחין הוא על ידי תקון הברית, הינו שמעלין מבחינת החתים בשרו וכו' לבחינת חותם דקדשה בחינת מחין תפלין וכו', והלא עקר הקבוץ עכשו הוא בשביל לבא ולהתפלל על קברו וכו', שזה בחינת תקון הברית כאשר הבטיחנו בחייו ז"ל, וזה ממש בחינת התקון של אם תוציא יקר מזולל המבאר באות י"ד, עד שנעשה על ידי זה בחינת מחין תפלין שנקראים 'יקר' כמבאר באות זין:

ובודאי על ידי זה נמשך בחינת התנוצצות המחין לכל אחד כפי בחינתו, וזה בחינת מה שמח התלמידים נתחדש ונתתקן על ידי הרב:

[גם מח הרב נתחדש על ידי התלמידים, אפשר שבחינה זו גם כן נעשה גם עכשו, כי על ידי שמוריד את עצמו אלינו לעסק בתקוני נפשותינו, על ידי זה בא גם הוא להשגה גדולה ונוראה ביותר כנ"ל, ואז יכול להשלים תקון נפשותינו ביותר. וכן מבאר גם בלקוטי הלכות בכמה מקומות, אך אין לנו עסק בענינים גבוהים ונוראים כאלה]:

וכן תקון החמשה חושים שבמח, נעשה גם עכשו, כי חוש הריח שנתתקן על ידי היגיעות וטרחות שיש לכל אחד וכן חוש המשוש שנתתקן על ידי ההוצאות שיש לכל אחד לבא אל הרב, זה בודאי נעשה גם עכשו:

אף גם חוש הראיה והשמיעה והטעם נתתקן גם עכשו, על ידי שמסתכלין על ציונו הקדוש ועל כלל הקבוץ הקדוש המתאספין ומתקבצין אליו והכל בכחו וזכותו הקדוש ז"ל, ובכל אחד מהקבוץ בודאי יש איזה בחינת הארה ונקדה הקדושה מה שקבל על ידי התקרבותו אליו ז"ל, ועל ידי שנכלל גם כן בהקבוץ הקדוש הזה, נמצא שזה גם כן בכלל והיו עיניך ראות מוריך. בפרט שכבר מבאר בדבריו ז"ל בלקוטי הראשון בסימן קצ"ב ובסימן ר"ל, שעל ידי שמקבל חכמת רבו ודברי אמת שלו על ידי זה הוא מקבל בחינת פניו, ועין גם בסימן קנ"ג מעלת קבלת פני תלמיד חכם, שתלמיד הגון כראוי זוכה לקבל פני הרב הינו שיתראה בתוכו פני הרב וכו', וכבר מבאר מזה במקום אחר גם כן:

וכן חוש השמיעה שנתתקן על ידי שכל אחד שומע המוסר של הרב, זה שיך עכשו גם כן על ידי ששומע ההתעוררות הגדול והקולות והצעקות והבכיות הגדולות מעמק הלב שיש אז בין כלל הקבוץ, שאין צריכין מוסר גדול מזה כי מתפעל נפש הרואה והשומע גם מרחוק כידוע:

וכן חוש הטעם מה שכל אחד טועם מתיקות וכו' זה בודאי שיך גם עכשו, כי אז כל אחד טועם מתיקות טעם הזכות הקדוש שזכה להתקרב אליו ז"ל ולהכלל בכלל הקבוץ הקדוש שלו, עד שכל אחד נותן הודאה על חלקו ואומר בפה מלא חבלים נפלו לי בנעמים וכו'. בפרט כי כבר מבאר באות טו הנ"ל, שגם אצל הצדיק הגדול הבעל מחין ובעל השגה אמתית, אף על פי כן הוא מסלק כל חכמתו והשגתו ועובד את ה' בפשיטות וכו', ועל ידי זה דיקא זוכה להשגות גבוהות מאד וכו'. ומזה מובן ממילא, כי אדרבה דיקא עכשו שאין אנו זוכין לראות את מורנו בעיני אדם ממש, וכן לשמע מוסר מפיו הקדוש ולטעם מתיקות אמרי נעם שלו בפעל ממש בשעת הקבוץ כמו שהיה בחיים חיותו ז"ל, ואף על פי כן מתקבצין אליו ונשענים על זכותו הקדוש, וכל אחד צועק מעמק לבבו בתמימות ובפשיטות גדול לזכות לשוב אל ה' ולהתקרב אליו יתברך באמת, והחולקים רואים את כל זה, ותמהים ושואלים וחורקין שניהם מאד על ענין הקבוץ הזה בכל שנה ושנה ביגיעות וטרחות גדולות כל כך, ומה אתם רואים ומה אתם שומעים וכו', ואי אפשר להשיב להם שום תשובה נצחת כלל, כי ענין זה הוא רק כל חד כפום מה דמשער בלבה יודע ומרגיש גדל קדשת הענין הזה וגדל הפעלה הקדושה והתועלת הגדול שמגיע על ידי זה לכל אחד מהקבוץ הזה, נמצא שהעבודה הזאת היא עבודה פשוטה ותמימה, שצריכין לסלק כל החכמות ולעבד את ה' בתמימות, ולעשות גם דברים הנראין כשגעון ממש בעיני העולם, והכל בשביל עבודתו ואהבתו יתברך בבחינת באהבתה תשגה תמיד המבאר שם באות ט"ו הנ"ל. ועל ידי זה דיקא זוכה כל אחד לפי בחינתו להשיג מה שהוא למעלה מבחינת המחין שלו, שזה עקר תכלית שלמות תקון המחין כנ"ל, נמצא שגם עכשו זוכין על ידי הקבוץ הנ"ל לקבל גם בחינת תקון המחין וכן כל התקונים המבארים בפנים כנ"ל:

והנה רבנו ז"ל בשנת תקס"ט סמוך לפסח ואיני יודע אם לפניו או לאחריו, גילה ענין הנורא של העשרה קפיטל תהלים בפרטיות שהם תקון למקרה לילה חס ושלום, ואז אמר שכמה וכמה צדיקים גדולים שרצו לעמד על ענין זה וכו', וקצתם לא ידעו כלל מה הוא ענין זה, וקצתם התחילו לידע קצת וכו' כמבאר בהשיחות שבסוף ספורי מעשיות (שיחות הר"ן) סימן קמ"א, ואחר כך בראש השנה תק"ע אמר רבנו ז"ל מאמר זה הנ"ל, ובו מבאר הרבה מענין זה, ואולי גם זה נוגע להשיחה הזאת רצוני לומר של העשרה קפיטל הנ"ל. ואז בשעה שגלה ענין התקון הנ"ל, אמר שגם כי ימלאו ימיו, אזי אחר הסתלקותו מי שיבא על קברו ויאמר שם אלו העשרה קפיטל תהלים ויתן פרוטה לצדקה וכו', אזי אתאמץ ואשתדל לארך ולרחב להושיעו ולתקנו וכו', כמבאר בהשיחה הנ"ל:

והנה אחר ראש השנה הנ"ל בין כסא לעשור, ספר רבנו ז"ל ממה שחלם לו על איש אחד וכו' שנפטר, ושאל אותו מדוע לא היה אצלו ז"ל על ראש השנה? והשיב לו שכבר נפטר לעולמו, ואמר לו רבנו ז"ל: ואם האדם נפטר אינו רשאי לבא על ראש השנה? ושתק. ומחמת שכמה בני אדם דברו עם רבנו ז"ל מאמונה כנ"ל, דבר עמו גם כן רבנו ז"ל מזה וכו', והגביה עצמו האיש הנ"ל עד החמה וכו', והיה לרבנו ז"ל רחמנות גדול עליו וכו'. והכלל, שצריך להתחזק מאד באמונה שלמה בהצדיק האמת, עד שגם לאחר הסתלקותו יהיה חזק בהאמונה, ולא יוכלו להטעותו שם בשום אפן וכו', כמבאר כל זה בחיי מוהר"ן ז"ל (סימן ק"א):

ולעניות דעתי, יש לספור זה גם כן איזה שיכות למה שמבאר במאמר הנ"ל באות טית מענין אדם ביקר בל ילין וכו', שצריכין לזכך המחין כל כך, עד שגם לאחר הסתלקות המחין בבחינת שנה ולא נשאר רק הכח המדמה ובחינת הרשימו של המחין, יהיה גם זה בבחינת חלום על ידי מלאך ולא חלום על ידי שד רחמנא לצלן, וכן באות ט"ו לענין התקונים שנעשין על ידי רבי אמת עם תלמידים וכו', מדבר גם כן מזה, שזה בחינת מתוקה שנת העבד וכו'. והגם שכאן מדבר מבחינת הסתלקות המחין בחיים חיותם בבחינת שנה, אף על פי כן נראה מהספור הנ"ל שזה שיך גם לאחר הסתלקות האדם ממש, כי אם אינו זוכה אזי יכולין להטעותו אחר כך ביותר בבחינת חלום על ידי שד, שזה בחינת הענש של עולם התהו רחמנא לצלן כידוע, ואם הוא זוכה והמחין שלו זכים, אזי זוכה לאחר הסתלקותו להשגה יתרה ביותר כנ"ל:

ה שם דף ז' על מאמר "כי מרחמם ינהגם"^[815] סימן ז', וזה לשונו:

אמר המעתיק: שמעתי מאבי ז"ל ששמע מגדולי המקרבים של רבנו ז"ל, שהבינו מרמזותיו הקדושים של רבנו ז"ל, שבזה המאמר הקדוש סמך ידיו על הרב ר' נתן ז"ל, שהוא יהיה המוציא והמביא בכל עניניו הקדושים של רבנו ז"ל לאחר פטירתו. כמו שראינו בעינינו שכן היה, שכל עקר קיום השארתו הקדושה של רבנו ז"ל לנצח, היה רבו ככלו כמעט רק על ידי הרב ר' נתן ז"ל כידוע. ולעניות דעתי, רמז רבנו ז"ל במה שמבאר בסוף המאמר ברמז מענין קבורתו של משה, ומענין ויהושע בן נון וכו' כי סמך משה את ידיו עליו, לענין שקיום ההשארה הקדושה של הדעת הקדוש שלו שצריכין להאיר אותה לנצח בבנים ותלמידים, וכמו שאמר בפרוש קדם שאמר המאמר הנ"ל וכנ"ל, וכמבאר להדיא גם במאמר הנ"ל אות דלת, שזה עקר שלמות הצדיק, שגם אחר הסתלקותו יאיר דעתו הקדושה בבני עולם הזה השפל בבנים ותלמידים, כי הדעת הקדוש שלו כלול מבנים ותלמידים בחינת דרי מעלה ודרי מטה וכו' כמובא בפנים. ורמז כאן, שעקר הארת דעתו הקדושה לאחר פטירתו, הוא על ידי קדשת קברו הקדוש שצוה בחיים חיותו לבא לשם ולהתפלל שם הרבה לה' יתברך ולומר תהלים וכו'. ומי שיקים דבריו הבטיח לו שבודאי ישתדל לטובתו בכל טצדקי דאפשר, וכמבאר כבר כמה פעמים:

ורמז לנו כאן, שממש כמו בחיים חיותו היה מאיר דעתו הקדוש לכל אחד ממקרביו כפי בחינתו, למי שהוא מבחינת הדרי מעלה היה מאיר לו ההשגה של מה בחינת איה מקום כבודו, ולמי שהוא בחינת הדרי מטה היה מאיר לו בחינת ההשגה של מלא כל הארץ כבודו וכו', כמו כן ממש גם עכשו יש כח זה בבחינת קבורתו של משה שמקבל משם כל אחד תועלת לנפשו כפי בחינתו, בחינת עליונים נדמה להם למטה ותחתונים נדמה להם למעלה, כמבאר בפנים. והעקר על ידי שיקימו כאשר פקד עליהם שיחזיקו את עצמם כלם באהבה ואחדות גדול כמבאר כבר במקום אחר, ורצוני לומר, על דרך שמבאר כאן במאמר זה אות ד', שצריכין לזהר להשתדל בזה לדבר אחד עם חברו ביראת שמים, שזהו העקר מה שהיה רצונו ז"ל שיחזיקו את עצמם אנשי שלומנו באחדות והתחברות ואהבת החברים, הינו להתועד יחד ברב הפעמים ולדבר אחד עם חברו ביראת שמים, ולחזק אחד את חברו מאד בהאמונה הקדושה ולילך בתמימות וכו' כמבאר בהשיחות הנ"ל שהיה אז, ולחזר ולשנות בכל פעם אחד עם חברו מגדל נפלאות קדשת הארת הדעת הנפלא והנורא שנמשך ממקור עליון קדוש ונורא מאד שעסק רבנו ז"ל כל ימי חייו הקדושים להאיר בתלמידיו, וצוה בפרוש שהתלמידים אלו יאירו עוד להלן בתלמידים, וכן עוד להלן להלן וכו' כנ"ל, וכמבאר גם במקום אחר מה שאמר ברתת ובזיעה ורעדה גדולה את הפסוק והודעתם לבניך ולבני בניך, ואמר בזה הלשון: אייערע קינדער זאלס איהר מודיע זיין וואס דא האט זיך געטאהן וכו' [לבניכם תודיעו מה שהיה נעשה עמכם פה], נמצא שכל אחד מאנשי שלומנו עד דורות עולם, מחיבים להשתדל בזה להמשיך קדשת הארת הדעת הזה מדור לדור עד עולם כנ"ל, ועל ידי זה נכנסין אורות המקיפין, דהינו שצריכין לידע ולהבין בכל פעם בעניניו הקדושים מה שלא ידעו מתחלה. אך בודאי עקר הכח והזכות לקים קשר האחדות והעסק בעניניו הקדושים של רבנו ז"ל לדורות עולם, הוא על ידי בחינת קבורתו של משה כנ"ל:

ובמה שבאר עוד אחר כך בפסוק ויהושע בן נון וכו' כי סמך משה את ידיו עליו וכו', נראה לעניות דעתי כי בזה רמז בחינת הסמיכה להרב ר' נתן ז"ל אשר על ידו יהיה עקר קיום ההארה הקדושה של רבנו ז"ל כנ"ל. כי כבר מבאר גם במקום אחר בבאורנו על מאמר קרא את יהושע סימן ו' בלקוטי הראשון, שאמר רבנו ז"ל להרב ר' נתן ז"ל אז, שבכל מקום שנתועדים יחד רבי אמתי עם תלמידים הוא בחינת משה ויהושע וכו'. ועין גם בבאורנו למאמר חדי רבי שמעון סימן ס"א ולסימן רט"ו ובבאורנו למאמר תקעו אמונה סימן ה', ומבאר משם שרבנו ז"ל רמז על עצמו שיש בו מבחינת משה ועל תלמידו הרב ר' נתן ז"ל שיש בו מבחינת יהושע. וגם במאמר כי מרחמם הנ"ל אות ז' שמתחיל לבאר המשנה הם אמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין וכו', נראה לפי עניות דעתי גם כן שרבנו קצר בדבריו כי כן דרכו בקדש כידוע, וכונתו גם כן על מה שנאמר שם בתחלה משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו'. כי במשנה זו הורה לנו סדר שלשלת קבלת תורה שבעל פה איש מפי איש עד משה רבנו עליו השלום, כי כן העקר, שצריך החכם האמת שהוא בחינת משה שיהיה הארת דעתו הקדושה מאיר מדור לדור עד עולם גם אחר הסתלקותו. וזהו שכשאמר הקדוש ברוך הוא למשה 'עלה אל הר העברים' וכו', בקש מלפניו יתברך 'יפקד אלהי הרוחת לכל בשר איש על העדה' וכו', רצוני לומר על דרך שאמרו רבותינו ז"ל בששי נברא האדם שיש בו מעליונים ותחתונים וכו', נמצא שכל אחד מאחר שיש בו גוף ונשמה הוא כלול מבחינת דרי מעלה ודרי מטה, בפרט לפי מה שפרש רש"י אלהי הרוחת וכו' – שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו, הינו שידע להמשיך הארת הדעת לכל אחד כפי בחינתו, להדרי מעלה כפי בחינתם ולהדרי מטה כפי בחינתם:

וזה 'אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם', הינו שהוא בעצמו יהיה בבחינת עיל ונפק שזה בחינת הלמוד של בן ותלמיד, והכל לטובת ישראל. וזה 'ואשר יוציאם ואשר יביאם', הינו שיכניס בהם גם כן זה הלמוד 'ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רעה'. כי בודאי צריכין ישראל רעה נאמן מנהיג אמת שיהיה בבחינת משה רבנו עליו השלום, שהיה רחמן אמת ועסק בזה לרחם על ישראל ולהאיר להם הדעת וכו':

וזה שאמרו רבותינו ז"ל שבקש משה שירשו בניו את גדלתו, והוא על דרך ששמעתי מפיו הקדוש של הרב ר' נתן ז"ל שיחה נפלאה ונוראה בענין זה, באשר שרבנו ז"ל היה משתוקק מאד שישאיר אחריו בן זכר ממלא מקומו, והאריך הרב ר' נתן ז"ל אז בבאור דבר זה קצת על פי מאמרנו זה הנ"ל, כי באם היה נשאר מרבנו ז"ל בן שהוא תלמיד אמתי שיקבל הארת דעתו הקדושה של אביו, בודאי כבר היה העולם בא לתכלית השלמות והתקון, ויש לומר שבעבור זה התפלל משה גם כן שירשו בניו שהם בחינת רבי אליעזר שהשגתם קרובה להשגת אביהם והם ירשו את גדלתו, וה' יתברך השיב לו: 'קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו', שיוכל להלך נגד רוחו של כל אחד, כי אף על פי שהוא תלמיד ועקר למודו הוא התחזקות והתקרבות בחינת הלמוד של מלא כל הארץ כבודו, שזה בחינת מה שאמר הקדוש ברוך הוא 'וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו', וכן הקדוש ברוך הוא בעצמו אמר גם כן ליהושע אחר פטירת משה שלשה פעמים חזק, אף על פי כן הוא התלמיד כלול גם מבחינת הלמוד של איה מקום כבודו בחינת מה הנ"ל, על כן גם יהושע יוכל להלך נגד רוחו של כל אחד ולדבר עם כלם לכל אחד כפי בחינתו. ומחמת שעקר התענוגים שלו יתברך הוא דיקא מהעבודה של עולם השפל הזה שזה בעצמו בחינת מלא כל הארץ כבודו הנ"ל, על כן דיקא יהושע צריך להנהיג את העולם, והכל בכחו של רבו משה רבנו עליו השלום:

ועל כן נאמר באמת ביהושע, 'ויהי ה' את יהושע ושמעו הולך בכל הארץ' בחינת מלא כל הארץ כבודו, וגם נקרא 'איש אשר רוח בו' על שם שקבל הארת המקיפים הקדושים שהם בחינת רוח כמבאר באות י"ב. וזה 'וסמכת את ידך עליו', הינו להאיר עליו הארת המקיפין כנ"ל וכו'. 'ונתתה מהודך עליו', פרש רש"י: זה קרון אור הפנים – בחינת המקיפין כנ"ל וכו' שהם בחינת אור הפנים. 'ולפני אלעזר הכהן יעמד' וכו', כי הכהנה הוא בחינות כלליות בן ותלמיד כמבאר באות י"א. וזה 'על פיו יצאו ועל פיו יבאו', שזה בעצמו בחינת בן ותלמיד כנ"ל:

ועין מגלה עמקות אופן א', שפרש שבקש משה שיהיו לישראל שני מנהיגים הינו בניו ויהושע וכו', עין שם לשיטתו. ולשיטת רבנו ז"ל מבאר ביותר, כי רצה שאחר פטירתו יהיו שני מנהיגים לישראל, אחד שיהיה בחינת בן שידבר עם אותן שהם בחינת דרי מעלה, ואחד שיהיה בחינת תלמיד שידבר ויעסק עם בחינת הדרי מטה, והשיב לו הקדוש ברוך הוא כי צריך להיות רק מנהיג אחד שיהיה בו בחינת כלליות בן ותלמיד – כלליות דיקא בכדי שיהיה הכל בבחינת אחדות אחד, רק שהעקר יהיה כלול מבחינת תלמיד, כפי הדור שהיה אחרי מות משה ואז היו צריכין דיקא ליהושע (ועין זהר בראשית דף כ"ב. ותבין יותר), ואף על פי כן אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין דף ח.) שאמר משה ליהושע אתה והזקנים שבדור עמהם (שזה בחינת מה שרבנו ז"ל לא אמר בפרוש על הרב ר' נתן ז"ל), ואמר לו הקדוש ברוך הוא דבר אחד לדור וכו':

והנה רמזנו לעיל שבסופי תבות על פסוק 'ויהושע בן נון מלא רוח חכמה' וכו', מרמז תבת ע'נ'י'ו' א'ת'ה' ותבת ח'נ'ו'כ'ה' כנ"ל, ובזה תבין מה שכתוב בתרגום יונתן על פסוק ויקרא משה להושע בן נון יהושע – וכדי חמי משה ענותנותה קרא משה להושע בן נון יהושע, ורבותינו ז"ל דרשו, שהתפלל עליו יה יושיעך מעצת מרגלים, וכן פרש רש"י. הינו כי משה ראה שהמרגלים יפגמו בעצתם עד שעל ידי זה ימותו כלם במדבר, וגם הוא יהיה מכרח לשאר עמהם במדבר בשביל זה ולא יכניס את ישראל לארץ, וגם יהיה על ידי זה חרבן בית המקדש, ועל כן התפלל שעל כל פנים יהושע ינצל מעצתם בכדי שיוכל הוא על כל פנים להכניס את ישראל לארץ, בחינת וענוים יירשו ארץ, וזה, יה יושיעך וכו', הינו פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות שהכנסתי בך שזה בחינת 'יה' שהם חכמה ובינה, זה יעמד בעזרתך להנצל מעצת מרגלים, בכדי שהוא יוכל על כל פנים להכניס את ישראל לארץ ושיהיה בחינת חנכת הבית:

וזה יש לומר בדרך צחות הרמז בתבת ע'נ'י'ו' א'ת'ה' ח'נ'ו'כ'ה', כי בשביל שהיה 'עניו' התפלל משה עליו שיהיה נצול מעצת מרגלים ושיהיה לישראל בחינת 'חנוכה' כנ"ל:

וזה שאמרו רבותינו ז"ל על כלב, שאמר: יהושע בטוח שינצל בתפלתו של משה אבל אני מה אעשה? הלך והשתטח על קברי אבות. הינו שהשתמש עם הכח של קברי הצדיקים שכל צדיק הוא בחינת משה כידוע, ובפרט האבות, וכמובן גם בדברי רבנו ז"ל במאמר תלת נפקין מחד סימן נ"ח בלקוטי הראשון:

והנה מבאר בכונת חנכה שחנכה הוא בחינת תקון ההוד, וכן מבאר בתקוני תליסר. ועין זהר בראשית דף כ"א ע"ב – 'יהושע אתנבי מהודו של משה דכתיב ונתתה מהודך עליו' וכו'. ומבאר גם כן בכונת הדלקת נר חנכה שהוא להמשיך לה השלשה יחודים שהם בגמטריא 'נר', כי בשלשה ראשונות שם יש יחוד יהו"ה אהי"ה, ובחסד גבורה תפארת – יהו"ה אלהי"ם. ובנצח הוד יסוד שם היחוד יהו"ה אדנ"י (ועין גם בכונות של ברכת שים שלום וכו'), והמלכות עומדת אז נגד נצח הוד יסוד דזעיר אנפין, ואין לה אלא היחוד התחתון הנ"ל, וצריך להמשיך לה גם השני יחודים העליונים, והיחוד העליון ביותר שהוא יהו"ה אהי"ה הוא במלוי ע"ב קס"א גימטריא 'רגל', וזה בחינת עד שתכלה 'רגל' מן השוק:

גם 'להדליק' גימטריא ע"ב ס"ג מ"ה, 'חנוכה' אותיות חנ"ה כ"ו, כי המלכות יונקת מאימא שבה שם ס"ג בגימטריא 'חנה' וכו', ומשם זה יוצא שני פעמים 'אל' וכו', ובמלוי הם גימטריא ש"ע, ועל ידי זה נמתק הבחינת אלהים שביחוד השני, שבמילויו הוא גימטריא שי"ן, ועם האותיות הוא ש"ה, וזה ש'ע'ש'ה' נסים וכו', עין שם עוד:

נמצא, שבחינת נר חנכה – להמשיך להמלכות אור השלשה יחודים שהם בחינת מן הראש ועד הרגל וכו', שזה גם כן כלל דברי רבנו ז"ל שבמאמר זה, שהחכם והרבי שבדור הוא ממשיך אור המקיפין שלו, שהם בחינת שפע הכתר בחינת 'מה', שזה בחינת הענוה של משה שאמר 'ונחנו מה 'כנ"ל. וגם הם בחינת עולם הבא שהוא בחינת בינה אמא עלאה כידוע, שהוא גם כן בחינת הענוה כנ"ל, עד שמאיר אותם בבנים שהם בחינת חסד גבורה תפארת, בחינת 'מה שם בנו' – דא תפארת, וההלכות בעצמם הם בחינת חסד וגבורה שהיא בחינת יראה כמבאר שם בסוף המאמר. וגם מאיר אותם בתלמידים, שהם בחינת למודי ה' בחינת נצח והוד. והצדיק הוא בחינת כל – דא יסוד:

וצריך לכלל העולמות וכו', וכלליות בן ותלמיד הוא בחינת יובל בחינת אמא עלאה בחינת בינה דכל נהורין אתפרען ואתגלין מנה, ועל ידי זה נעשה יראה שהוא בחינת מלכות, ומשם גם כן מקבלת המלכות פרנסה, ושם נתגלין אורות המקיפין שהם בחינת ש"ע נהורין של אור הפנים, בחינת שני פעמים אל הנ"ל:

וזה גם כן מרמז בהסופי תבות של הפסוק הנ"ל שהם אותיות ע'נ'י'ו' א'ת'ה' ח'נ'ו'כ'ה', כי עניו הוא בחינת אור היחוד העליון שבשלשה ראשונות, על ידי שממשיך החכם והרבי שבדור אור המקיפין שלו שהם בחינת שפע הכתר בחינת 'מה' בחינת 'עניו' כנ"ל, ומדבר מזה עם בניו ותלמידיו בבחינת פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות, וגם הם בחינת עולם הבא בחינת ענוה בחינת בינה כנ"ל. 'אתה' הוא בחינת היראה כנ"ל, כי צריך שיהיה לו יראה כדי שיהיו דבריו נשמעין וכדי שיתקימו דבריו. גם על ידי כלליות בן ותלמיד נעשה יראה, ומשם מקבלת המלכות שהוא בחינת יראה את הפרנסה, שזה בעצמו בחינת 'חנוכה' שמרמז שהמלכות יונקת מאמא, הינו בחינת היראה שנתגלה על ידי כלליות בן ותלמיד שהוא בחינת יובל בחינת אמא, וכן הפרנסה שמקבלת משם. גם 'חנוכה' מרמז על כל התקונים הנ"ל, ובו נתתקן ההוד שהוא בחינתו של יהושע שנתנבא מהודו של משה כנ"ל. ועין במקדש מלך, בפרושו על הזהר בראשית דף כ"א ע"ב הנ"ל, ותבין ביותר:

ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא, שזהו שהתפלל משה רבנו עליו השלום שיכנס לארץ, כי רצה שישלמו השלשה יחודים הנ"ל על ידו, ואז היה התקון בודאי בתכלית השלמות. וזה שהתפלל אדנ"י יהו"ה ובנקוד אלהים, ובזה רמז בחינת היחודים של יהו"ה אדנ"י ויהו"ה אלהי"ם, שצריך לכון בו גם כן על דרך זה יהו"ה בנקוד אלהי"ם כמבאר בכונות, וזה הפסוק מתחיל באלף ומסתים בכף וגם יש בו כ"א תבות, רומז לשם אהי"ה כמבאר בבעל הטורים, ורומז על היחוד העליון של יהו"ה אהי"ה כנ"ל, כי רצה להמשיך בעצמו השלשה יחודים הנ"ל ויכניס בעצמו את ישראל לארץ, והשיב לו ה' יתברך: 'רב לך וכו', וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו' וכו'. ויש עוד לבאר בזה על דרך המבאר בכונות החלוק שבין נר שבת לנר חנכה וכו', ואין אנו עתה בבאורם:

(ונחזר לענינינו, שבזה מבאר יותר ענין רמז הסמיכה שסמך להרב ר' נתן ז"ל בחנכה דיקא, ומרמז בפסוק הנ"ל בהצרופים שבסופי תבות. כי כבר ידוע מעלת הענוה הקדושה שהיה להרב ר' נתן ז"ל כידוע לכל ידעיו ומכיריו וכאשר רבנו ז"ל בעצמו הפליג בשבחו בענין המדה זו של ענוה, וענוה גדולה מכלם כנ"ל, על כן היה ראוי ביותר לקבל הלמוד הזה של כלליות בן ותלמיד בחינת עליונים למטה ותחתונים למעלה, שזה בחינת 'חנוכה' כנ"ל, כי מדת הענוה שהוא בחינת 'מה' אינו תופס מקום והוא למעלה ולמטה וכו' כנ"ל. אך בודאי עקר הכל הוא בכח קבורתו של משה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה יג:), משה לא מת אלא עדין עומד ומשמש במרום – ועוסק בזה שיתקים השארת דעתו הקדושה בישראל לנצח לדורות עולם כנ"ל:)

עוד יש לפרש בענין השלושה יחודים הנ"ל באפן אחר קצת. הינו שהדבורים שמדבר החכם עם בניו ותלמידיו ומגלה להם הים החכמה, זה בחינת היחוד שנעשה בבחינת נצח הוד יסוד העליונים שהם בחינת השפתים והלשון כידוע, והיחוד הזה הוא בבחינת יהו"ה אדנ"י, בחינת 'אדני שפתי תפתח', ועין בלקוטי הראשון סימן ל"ב. והדבורים שאומר החכם ומרמז בהם רמזים לתלמידיו והרמזים הם בחינת ידים, זה בחינת היחוד של חסד גבורה תפארת העליונים. ופנימיות החכמה שנשאר בדעת החכם שאינו רשאי לגלותה כלל מחמת בחינת סיג לחכמה שתיקה, זה בחינת היחוד העליון שבשלש ראשונות. ואם שגיתי, והוא רחום יכפר:

וכבר אמר רבנו ז"ל בעצמו, שהמאמר הזה מדבר מכל העשר ספירות, ויש ספירות שמדבר מהם כמה פעמים, כמבאר בסוף המאמר בפנים. ועין נפלאות רבות מענין המאמר הזה בלקוטי הלכות במקומות רבים, בפרט בהלכות נטילת ידים לסעודה הלכה ו', ובהלכות נדרים הלכה ד', ובהלכות פדיון בכור הלכה ה', ובהלכות חזקת מטלטלין הלכה ג', ובהלכות שתפין בקרקע הלכה ה':

נשמט: שם אות י"ג, מבאר בפנים, שרבי אליעזר הוא בחינת בן וכו'. ועין בזהר חדש סוף איכה, מבאר שרבי אליעזר הנ"ל הוא בחינת ראובן וכו'. וזה שדרשו רבותינו ז"ל (ברכות דף ד: ובמדרש רבה בראשית פרשה ע"א, ג') על שם ראובן – ראו בן, הינו בחינת בן הנ"ל. וזהו שנאמר אצלו 'יתר שאת ויתר עז', כי היה ראוי לטול כהונה ומלכות, הינו בחינת הנני לכהונה הנני למלכות המבאר בסוף אות י"א. כי תבת ראובן עצמו מורה על בחינת כלליות בן ותלמיד שהוא בחינת כהונה, ומשם מקבל המלכות הפרנסה כנ"ל. כי ראו הוא בחינת השגת התלמיד שהוא בחינת ראיה, בחינת 'ואראה את ה'', וזה ראו בן, כי צריכין לכלל התלמידים גם בבחינת השגת הבן בכדי שיהיה להם יראה כנ"ל:

ועל כן זכה ראובן דיקא למצא הדודאים, שעל ידי זה נמשך לידת יששכר וזבולון כמו שאמרו רבותינו ז"ל, וכתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל, שזכה להעמיד תלמידים הרבה, ולגלות הים החכמה שמשם מקבלת המלכות הפרנסה, שזה בחינת מה שזבולון היה עוסק בפרנסה, כמו שכתוב שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל. וזה זבולן לחוף ימים ישכן וכו', בחינת הימים הנ"ל:

ובזה יש לכון קצת דברי המדרש פליאה הובא בספר מים יחזקאל ובשאר ספרים: 'הדודאים נתנו ריח' – זה ראובן שמצא את הדודאים וכו', 'ועל פתחינו כל מגדים' – זה נר חנכה. כי כל הנ"ל כלול במצות נר חנכה כנ"ל, וזה 'נתנו ריח' דיקא, כי הארת הרצון שזוכין על ידי שמקבלת המלכות הפרנסה מהידים שבים החכמה הנ"ל, זה בחינת ריח כמובא בלקוטי הלכות, וכן היראה שזוכין על ידי כלליות בן ותלמיד הוא גם כן בחינת ריח, כמו שכתוב: 'והריחו ביראת ה'':

וזה 'חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך', כי צריכין לעסק בהמשכת הארת הדעת הזה בתמידיות, הן עם התלמידים הישנים שנתקרבו כבר, גם צריכין להעמיד בכל פעם תלמידים חדשים כנ"ל, ועל ידי כל זה נכנסין אורות המקיפין, והחכם הדור זוכה על ידי זה להמקיפין הגדולים שהם בבחינת מה רב טובך אשר צפנת וכו'. וזה שדרשו רבותינו ז"ל במדרש שיר השירים (שיר השירים רבה פרשה ז' פסוק י"ד, א') על פסוק זה – אתם צופנים לי ואני צופן לכם וכו', דכתיב: מה רב טובך אשר צפנת וכו', הינו כנ"ל:

ו שם דף ח' על מאמר "תקעו – תוכחה" חלק ב' סימן ח', וזה לשונו:

המאמר הזה נאמר בראש השנה תקע"א כנ"ל, והוא ראש השנה האחרון מימי חייו וסמוך להסתלקותו. ומתחיל לדבר בו מענין תוכחה וכו', ואחר כך מבאר בו מאמר רבותינו ז"ל מענין מלחמת עוג. ובכל זה יש דברים נפלאים ועמקים מאד, כמובן קצת ממה שנאמר אצל משה רבנו עליו השלום, אלה הדברים אשר דבר משה וכו' אחרי הכתו את סיחן וכו' ואת עוג וכו', ורבותינו ז"ל דרשו על זה – לפי שהן דברי תוכחות, מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה וכו', וכן יהושע, וכן שמואל, וכן דוד וכו':

ובכל ימי הקיץ הקדם לזה, היה מצפה מאד על ענין הקבוץ שיתקבצו אליו ז"ל שם על ראש השנה, כי העקר הוא אצלו ראש השנה, ואמר שכל עסקו הוא ראש השנה. ובימי חג השבועות נתקבצו לשם גם כן הרבה מאנשי שלומנו, והיו סבורים שיאמר לפניהם תורה כאשר היה מנהגו בכל חג השבועות, אבל לא אמר אז שום תורה בשבועות הנ"ל, ואמר אז דברי צחות על ענין זה כמבאר במקום אחר:

(ולעניות דעתי מרמז זה גם כן בסוף המאמר, שכתב שם: ועל כן ראש השנה שהוא בחינת אמונה, עקר ראש השנה תלוי בסיון וכו'. הינו שרמז שגמר הענין של סיון שהוא קבלת התורה שזוכין על ידי זה לתקון האמונה, הוא בחינת ראש השנה. וכן ענין ראש השנה שהוא בחינת חדוש העולם, תלוי בסיון. על דרך שדרשו רבותינו ז"ל על הא דהשישי, שכל העולם היה תלוי עד ששה בסיון שקבלו התורה, כמבאר בפנים לעיל אות ח'. ועל כן באמת בתפלת ראש השנה אומרים אתה נגלית וכו' ומזכירין פסוקים הרבה ממתן תורה, כי קשורים וכלולים זה בזה):

ואחר כך בראש השנה שחל אז ביום שבת קדש וביום א', אמר אז מאמר תקעו תוכחה הנ"ל בלילה שאחר יום ראשון של ראש השנה דהינו מוצאי שבת קדש. ואמרו במסירות נפש בפעל ממש, כי ביום ראשון של ראש השנה הנ"ל התגבר עליו החולאת שלו מאד מאד, ויצאו ממנו דמים הרבה מפיו כמו קלוח מים ממש, ונתמלאו כמה כלים מדמו, והיו לו אז הקאות הרבה וכו'. ותקף התגברות החולאת אז היה בלי שעור, עד שכמעט שנגוע ונסתלק, ונמשך כך עד כמה שעות בלילה. וכמה מאות אנשים שנתקבצו אליו ז"ל על ראש השנה הזה לבד מאנשי העיר הרבה מאד, וכלם היו עומדים ומצפים ומיחלים שיכנס רבנו ז"ל אליהם לאמר תורה, ולא היה שום אפן לזה מחמת התגברות מחלתו. ואחר כך שלח רבנו ז"ל לקרא להרב ר' נתן ז"ל שיכנס אליו, ודבר עמו מזה, ושאל אותו מה לעשות, כי אי אפשר לו כעת לומר תורה, אך שיש לו רחמנות גדול מאד על אנשי הקבוץ שנתקבצו אליו קבוץ גדול כל כך ובטרחות ויגיעות כאלה, וכלם עומדים ומשתוקקים מאד מאד לשמע דברי תורה מפיו הקדוש. והבין הרב ר' נתן ז"ל שרצונו של רבנו ז"ל הוא שיחזק אותו בענין זה שיכנס אל בית הקבוץ ויאמר לפניהם תורה, והתחיל לחזק אותו בענין זה וכו'. ענה רבנו ז"ל ואמר, אם כן אמסר נפשי, והרים ידיו, כמדבר ואומר הריני מוכן ומזמן למסר נפשי בשביל זה לאמר תורה. וצוה להעמיד הכסא שלו סמוך לפתח, כי אולי יהיה ההכרח להוציאו באמצע, חס ושלום. ואחר כך נכנס בחלישות גדול מאד, וישב על כסאו בשתיקה קצת כדרכו, ואחר כך אמר תורה נפלאה הנ"ל בקול נמוך. וכשהתחיל לומר לא היה אפשר לו לדבר כמעט אפלו דבור אחד מעצם חלישותו, אך ה' יתברך היה בעזרו וגמר כל המאמר הנ"ל בשלמות, רק סיום הפרוש על הפסוק תקעו וכו', לא אמר אז עד אחר יום כפור וכו'. ואחר אמירת התורה התגבר עליו מחלתו ביתר שאת וכו', כמבאר כל זה באריכות בספר חיי מוהר"ן (סימן רי"ט) ובספר ימי נתן (ימי מוהרנ"ת חלק א' סימן נ"ב):

ואני רשמתי הענין בקצור, בכדי שידע המעין איך שרבנו ז"ל מסר נפשו ממש באמירת המאמר הנ"ל, והכל לטובת נפשות ישראל. וגם זה מבאר במאמר הנ"ל אות י"ב, שכתב שם: כי זה הבעל כח וכו' הוא בחינת ציר נאמן לשלחיו, כי הוא מוסר נפשו בשביל ישראל. וכן ענין הדמים שיצאו ממנו, מרמז באות ו' 'בענין 'תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות', שאמרו רבותינו ז"ל שזה אמר ירמיה שהיה מתאונן על הדמים שיצאו מהצדיק יאשיהו המלך וכו', וכן פרש רש"י שם, ועליו אמר גם כן 'רוח אפינו משיח ה'' וכו', וזה מובא שם גם כן בסוף אות י'. והכל קבל על עצמו ז"ל בשביל תקון נפשות ישראל הקדושים שהם בחינת אבני קדש הנ"ל, לקבץ אותם מבחינת הראש כל חוצות ולהכניסם לתוך בחינת הבתים דקדשה כמבאר שם באות ו', שהוא בחינת 'אכן חלינו הוא נשא'. ודברים כאלו אי אפשר להאריך בהם, והמבין יבין מדעתו כל חד כפום מה דמשער בלבה:

גם סמוך להסתלקותו בעת התגברות מחלתו עליו ז"ל מאד מאד וכמעט שנגוע בכל עת, ספר עם אנשי שלומנו מגדל יסוריו, ובתוך כך סתם ידיו בחזקה ועשה אגרוף ונענע באגרוף ידו בכח, והמובן מדבריו, שגם בעצם חלישות הגוף עדין כחו חזק ואמיץ, ועדין כחו הולך ומתגבר לגמר הכל כרצונו בעזרת ה'. גם פעם אחד כשהיה שוכב וגונח גניחות הרבה מאד מגדל חלישותו, אחר כך אמר: אין זה שיך אלי כלל, רק אחד עומד ומכה והוא במקום שהוא (כאומר, שהוא עוסק בחזקה בענין שלו לגמר דיקא על ידי היסורים הגדולים הנ"ל מה שרוצה לגמר) וכבר נתבאר גם במקום אחר, שכבר הבטיח רבנו ז"ל בחייו ויחד על זה שני עדים כשרים, שכשיסתלק ויבואו על קברו ויאמרו העשרה קפיטל תהלים הידועים לנו בשביל תקון למקרה לילה חס ושלום, אז יניח רבנו ז"ל את עצמו לארך ולרחב, ובודאי יושיע לזה האדם. ואמר, שבהפאות יוציאו מהגיהנם, אפילו אם יהיה אותו האדם איך שיהיה, אפילו אם עבר מה שעבר, רק שמעתה יקבל על עצמו שלא ישוב עוד לאולתו חס ושלום:

ובלילה שקדם הסתלקותו אמר בפרוש לאנשי שלומנו העומדים לפניו, מה לכם לדאג מאחר שאני הולך לפניכם, ומה אם הנשמות שלא הכירו אותי כלל הם מצפים על תקונים שלי, מכל שכן אתם וכו', כמבאר במקום אחר. וכבר גילה דעתו בפרוש וברמז, שכל מה שעסק עם אנשי שלומנו המקרבים אליו, הוא את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה, וכמו שפרש רש"י אף עם דורות העתידין לבא. ונשמע מפיו הקדוש שאמר באומן: כצאתי את העיר אפרש את כפי (הינו כאומר שאחר הסתלקותו אז יעסק בשלמות תקוני התפלה לגמר את שלו כרצונו):

וקדם ראש השנה האחרון הנ"ל, ספר עם אנשי שלומנו מענין הסתלקותו, ואז היו אנשי שלומנו מתאנחים לפניו מאד, כאומרים מה נעשה ועל מי יעזוב אותנו. והשיב: רק אתם תחזיקו עצמכם ביחד אז תהיו אנשים כשרים, ולא כשרים בלבד אלא אפילו צדיקים וטובים תהיו, כי ה' יתברך יעזר לי בודאי שיהיה כרצוני כאשר רציתי מכבר, כי בעזרת ה' גמרתי ואגמר כרצוני בודאי בעזרת ה' יתברך [איך האב אויס געפירט אין וועל אויס פירין]. ואמר, שכל מי שיגע ויתחבר לאחד מאנשי שלומנו, בודאי יהיה איש כשר באמת, ולא איש כשר בלבד, אלא אפילו צדיק גמור כמו שאני רוצה וכו':

ובערב ראש השנה האחרון הנ"ל, דבר הרבה מגדל מעלת יקרת הבאים אליו ז"ל על ראש השנה, ואמר בפרוש, מה אומר לכם, אין דבר גדול מזה דהינו להיות אצלו על ראש השנה וכו', ואמר, שכל עסקו הוא רק ראש השנה, והפליג אז מאד מאד בגדל האזהרה להיות אצלו בראש השנה:

גם בקיץ הזה, נשמע ממנו הרבה פעמים שספר בשבח מעלת קדשת הבית חיים שבאומן, כי מנחים שם קדושים הרבה אלפים ורבבות והיה שם קדוש ה' הרבה מאד, וכמה פעמים אמר בפרוש לפני אנשי שלומנו שטוב לפניו לשכב שם מחמת שהיה שם קדוש ה' הרבה מאד, וכבר מבאר מזה במקום אחר:

ופעם אחת בקיץ תק"ע שקדם ראש השנה הנ"ל, ספר עם אחד מאנשי שלומנו מגדל יקרת תפארת החדושים והצרופין והשעשועין הנעשים בכל עת ובכל שעה ובכל רגע על ידי ישיבתו באומן, והתפלות העולין בכל פעם על ידי זה וכו'. ותכן דבריו היו, כי ישראל נקראים אבני קדש כמו שכתוב 'תשתפכנה אבני קדש' וכו', ומבאר בספר יצירה מענין שתי אבנים בונות שתי בתים שלשה אבנים בונות ששה בתים וכו' וכו' כמבאר לעיל, והבתים הם בחינת 'כי ביתי בית תפלה', נמצא כשיש קבוץ של ישראל, אזי בכל פעם ופעם כשנתוסף אבן אחד הינו נפש אחת מישראל, נעשה צרוף אחר לגמרי ונתחדש הצרוף לגמרי, וגם נעשים בתים חדשים לגמרי, כי מקדם שהיה רק שתי אבנים היו בונים רק שתי בתים וכל בית רק מצרוף שתי אבנים, ועכשו שנתוסף אבן אחד אזי נעשים בתים אחרים חדשים לגמרי וכל בית מצרף משלשה אבנים, וכן נתוספין ונתחדשין בתים חדשים ויקרים ונפלאים בכל פעם שנתוסף עוד אבן אחד, וכל פעם שנתוסף אבן ביותר נתרבין הבתים ביותר וכו', עד שאין הפה יכול לדבר והלב לחשב כנ"ל. ועל פי זה ראה והבן והבט גדל השעשועים והצרופים והחדושים והתפלות היקרים והנפלאים והנוראים, הנעשים בכל עת ובכל שעה על ידי נפשות ישראל (הינו על ידי הצדיק הגדול העוסק לקבץ נפשות ישראל ולהכניסם ולקרבם אל הקדשה):

ודע, שיש אבנים בחינת נפשות, שהם משלכים בחוצות בחינת 'תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות', אבל כשנתוספין אבנים ונעשים בתים חדשים כנ"ל, אזי מכניסים בתוך הבתים האלו את האבני קדש שהיו משלכים בראש כל חוצות, כי נכנסין ונתאספים בתוך אלו הבתים החדשים שנעשו כנ"ל, והבן. ענה ואמר: זה זמן רב שיש לי חלק בתפלות ישראל וכו', כמבאר במקום אחר. כל זה העתק מספר חיי מוהר"ן (סימן ר"ה):

(וכתב על זה הרב ר' נתן ז"ל: אמנם לא באר רבנו ז"ל מה שיכות ענין זה הנ"ל לאומן דיקא, אך כפי המבאר במקום אחר ממה שרמז לנו רבנו ז"ל מענין ישיבתו באומן כי היה שם קדשת ה' הרבה מנפשות רבות שנהרגו שם וכו', על פי זה יכולים להבין קצת רמז הענין הנ"ל, כי הריגת ישראל חס ושלום זהו בעצמו בחינת 'תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות'. אבל עדין הדברים סתומים וחתומים מאד מאד, ואין אתנו יודע עד מה וכו', עין שם):

וגם בקיץ הנ"ל ישב באומן בשכנות, ענה ואמר: מעולם לא ישבתי בשכנות, עתה אני שכן ראוי שיתבטל מחלתי, ואז אמר פסוק זה: 'ובל יאמר שכן חליתי' בדרך דברי צחות שקורין ווערטיל וכו'. אחר כך בראש השנה נכלל זה הפסוק במאמר תקעו תוכחה הנ"ל, והוא מחבר להשיחה הנוראה של הבתים הנ"ל, עין שם באות ו', והבט והתבונן היטב עד היכן היו מגיעים שיחותיו ודבוריו הקדושים ובפרט דברי צחות שלו (גם זה העתק מספר חיי מוהר"ן (סימן ר"ז)):

גם מבאר במקום אחר, מה שהזהיר רבנו ז"ל מאד להרב ר' נתן ז"ל בעת שעסק להעתיק את המאמר הנ"ל, שיזהר מאד להעתיק היטב מה שמבאר שם באות חית שצריכין לחפש ולבקש מאד אחרי מנהיג אמתי להתקרב אליו, כי על ידי בחינת רוח נבואה שלו בחינת רוח הקדש שלו, על ידי זה כל המתקרבים אליו זוכין לברור המדמה ולשלמות האמונה אמתיית דקדשה וכו', ושצריכין לזהר מאד מלהתקרב למנהיג של שקר חס ושלום וכו', כמבאר בפנים. ועין בלקוטי הלכות הלכות שלוחין הלכה ה', שהאריך שם לבאר שעקר הכונה הוא שצריכין לבקש ולחפש מאד אחר הרוח הקדש רוח נבואה של הצדיק המנהיג האמתי, ואפילו כשכבר זכה להתקרב להצדיק האמת והוא בחיים חיותו ויושב אצלו בסמוך לו ממש, אף על פי כן לפעמים נחשך אצלו אור הצדיק, על כן גם אז צריכין לזהר מאד לחפש אחר אור קדשת הרוח הקדש שלו, וכן גם אחר הסתלקות הצדיק צריכין לידע ולהאמין כי עדין הוא חי, כי צדיקים במיתתם נקראים חיים, ולא מת ונסתלק כי אם מסטרא דילן, וצריכין לזהר ולהזדרז אז ביותר לחפש ולבקש אחר הרוח הקדש שלו הגנוז בתוך ספריו הקדושים ובין תלמידיו הקדושים וכו', עין שם שהאריך בזה בדברים נפלאים:

אמר המעתיק: עין בסוף המאמר בפרוש מאמר רבותינו ז"ל מחנה ישראל כמה הוה וכו', שעקר קדשת מחנה ישראל הוא על ידי שמירה מתאות נאוף חס ושלום בחינת מקרה לילה חס ושלום, ועקר השמירה מתאוה זו היא על ידי התלת מחין, שמשם נמשך שלשה מיני רחמנות שהם בחינת השלשה תפלות שביום. והסטרא אחרא שיש לה יניקה מן הדעת חס ושלום בחינת עוג, היא רוצה לעקר חס ושלום תפלות ישראל ולהמשיכם אליהם ולבלעם חס ושלום, ואחר כך כשיהיה לו אחיזה בתפלות ישראל אזי הוא מרצה לחזר ולהשליכם על ישראל וכו', עין שם:

ועין גם באות ב', שכשהדעת נפגם חס ושלום על ידי שיונקת חס ושלום הסטרא אחרא מן הרחמנות, שעל ידי זה נקטן הדעת ונעשה בבחינת מחין דקטנות, ואזי הם יונקים חס ושלום מפגם הדעת שזה בחינת 'והנחש היה ערום'. ומזה בא חס ושלום תאות נאוף (שזה בחינת מקרה לילה חס ושלום שבא על ידי בחינת עמלק כמבאר באות ג'), ואזי אי אפשר להתפלל בבחינת רחמים ותחנונים, ואז התפלה בבחינת דין, ואזי הסטרא אחרא נאחזת חס ושלום בתפלה זו שהיא בבחינת דין ובולעת אותה חס ושלום:

ועין שם באות ג', שאז צריכין בעל כח גדול שיתפלל תפלה בבחינת דין, והסטרא אחרא רוצה לבלע אותה, ואזי זאת התפלה עמדת בבית הבליעה שלה בבחינת 'בצוארו ילין עז', ואז הסטרא אחרא מכרחת להקיא ולהוציא כל הקדשות של הדעת והרחמנות והתפלות שבלעה בבחינת 'חיל בלע ויקאנו מבטנו ירשנו אל', כי היא מכרחת להקיא ולהוציא גם עצמות חיותה ממש, וזה בחינת גרים שמתגירים. ועל ידי זה בא התגלות הכבוד. ועל ידי זה בא התפשטות הנבואה, ונתברר המדמה, וזוכין לאמונה שלמה בחדוש העולם. ועל ידי זה נמשך בחינת חדוש העולם שלעתיד, שאז יתנהג העולם על ידי השגחה ונפלאות ויתבטל הטבע לגמרי, ואז יתער שיר חדש, והשיר הזה הוא בחינת הקול המשקה את הגן, שעל ידי זה מכניעין העקב דסטרא אחרא שנתגדל על ידי מזונא דגופא, וזוכין לבחינת הריח בחינת יראה שהוא בחינת מזונא דנשמתא וכו' בחינת משיח וכו', כמבאר בפנים:

והנה, הגם כי בודאי דברי רבנו ז"ל הנ"ל עומדים ברום רומו של עולם ומי יודע עד היכן הדברים מגיעין, אף על פי כן אמרתי לקרב אל השכל קצת גם לאנשים פשוטים כערכנו. הנה ידוע, כי רבנו ז"ל עסק כל ימיו, להכניס אמונה בישראל, בפרט בסוף ימיו עסק הרבה לדבר בזה, והיה מתאנח וצועק מאד בקולות משנות ואנחות וזעקות גדולות על הכפירות והאפיקורסות שעתיד להתפשט בעולם רחמנא לצלן כמבאר במקום אחר, אשר בעוונותינו הרבים בימינו אלה פשטה הנגע המספחת הזאת גם במדינותנו, ובימי רבנו ז"ל התחילה לצמח הנגע הזאת במדינות אחרות, וכבר היו אז באומן קצת אנשים קלי עולם שנלכדו גם כן במצודה הזאת, ורבנו ז"ל היה לו ז"ל קצת עסק עמהם, הגם שלא היה בדרך וכוח ותוכחה, אך אף על פי כן קצת מהם נמשכו מאד אחרי רבנו ז"ל ונתבטלו ונכנעו לפניו מאד, עד שאמרו בפה מלא שאם לא היה נסתלק רבנו ז"ל בקרוב הזמן כל כך מישיבתו באומן, אזי היו גם הם חוזרים בתשובה וכו' כמבאר במקום אחר:

גם היה עוסק רבנו ז"ל הרבה לזכות את ישראל בשמירת הברית, כמבאר בדבריו ז"ל הרבה מזה. גם גילה התקון לפגם הברית על ידי מקרה לילה חס ושלום, הינו העשרה קפיטל תהלים שגלה שהם התקון לדבר זה, ואמר, שגם אחר הסתלקותו כשיבואו על קברו ויאמרו שם אלו העשרה קפיטל תהלים, אזי ישתדל בטובתם כנ"ל. ואמר, שהוא תקון הכללי:

והנה רואין בחוש, שדרך אלו האפיקורסים הרוצים להתעות את ישראל לדעתם הרעה של כפירות ואפיקורסות חס ושלום, אזי בתחלה אינם מגלים רשעתם כל כך כי יודעים קדשת ישראל שהם מאמינים בני מאמינים, על כן תחלת דבריהם מתחילין מבחינת רחמנות, שיש להם רחמנות על ישראל ורוצים להכניס בהם גם השכלה טבעית להיות מלמדים בלשונות העכו"ם ובקיאים בטבעי העולם והנהגותיו וכו', ומכנים זאת רק בשם רחמנות, שאומרים להם בפרוש שרצונם שיחזיקו באמונת ישראל בתכלית השלמות, רק שיהיו מלמדים גם בענינים אלו לטובתם, ולהבדיל כמו שבקדשה עקר הרחמנות על האדם הוא להאיר לו הדעת האמת שזה בחינת אשרי משכיל אל דל, וכמבאר במאמר כי מרחמם ינהגם סימן זין, כמו כן זה לעמת זה מכנין הם גם כן בשם רחמנות מה שרוצים להשכיל את ישראל, וכן כל דרכי הסטרא אחרא הכל על ידי התלבשות תחלה ברחמנות:

ובאמת רחמי רשעים אכזרי, כי הם בודאי כונתם רק להרע חס ושלום, אך אפילו הרחמנות שנשאר אצל ישראל נפגם על ידי זה ונעשה אכזריות, ועל ידי זה נקטן הדעת, ואז הם יונקים מפגם הדעת בבחינת והנחש היה ערום, ואז מגלים קלונם ביותר, שרוצים להטות את לב ישראל לדעתם הרעה ממש חס ושלום, שבאמת הוא רוח שטות ממש, ומזה בא חס ושלום תאות נאוף ומקרה לילה חס ושלום (ועין בהשיחות בסוף ספורי מעשיות (שיחות הר"ן) סימן ק"ו אמונה הוא בחינת אור וכו'), ואז אין התפלה בבחינת רחמים ותחנונים רק בבחינת דין כמבאר בפנים:

ובדרך השתלשלות, נמשך מזה מה שבני אדם מזלזלין בתפלה ואינם מקימים מה שאמרו רבותינו ז"ל אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים, והם פוגמים בזה, כי תפלתם הוא רק שרוצים לפתר את עצמם ממה שהדין מחיב אותם להתפלל, ועל כן הם מתפללין בבחינת תפלת קבע ובלי כונה מעמק הלב בבחינת רחמים ותחנונים, וזה נמשך ממה שגברו הפגמים כל כך, עד שאינה יכולה להיות התפלה בבחינת רחמים ותחנונים רק בבחינת דין כנ"ל. ואז בולעת הסטרא אחרא כל התפלות האלו חס ושלום, ואז צריכין בעל כח גדול שיתפלל תפלה בבחינת דין כפשוטו בבחינת ויעמד פינחס ויפלל – שעשה פלילות עם קונו, והסטרא אחרא רוצה לבלע גם זאת התפלה, אך מחמת שיצאה מבעל כח גדול היא עומדת להסטרא אחרא בבית הבליעה שלה, עד שמכרחת על ידי זה להוציא כל הקדשות שבלעה כנ"ל, ועל ידי זה נמשכים כל התקונים הנ"ל:

והנה, הענין הזה הוא אצל הבעל כח מסירת נפש ממש כמובן בפנים באות י"ב הנ"ל, ובאמת מסירת נפש ממש על קדשת ה' הוא גם כן בבחינת התפלה של הבעל כח הנ"ל, וכמובן בזהר הקדוש ובכתבי האר"י ז"ל, שזה סוד הברורים הגדולים שנעשים גם עכשו על ידי שמזכירין זכות העשרה הרוגי מלכות שמסרו גופם למלכות דסטרא אחרא בשביל לברר ברורי ניצוצי הקדושה מהסטרא אחרא עד עולם, שזה בחינת חיל בלע ויקאנו הנ"ל, וכמבאר גם כן בלקוטי הלכות הלכות עכו"ם ובהלכות חול המועד הלכה ד', ושם מבאר שזה גם כן סוד מיתת הצדיקים בחוץ לארץ וכו' עין שם (ועין בספר ויקהל משה פרק ט"ז, מענין הברורים הגדולים שנעשה על ידי מיתת הצדיקים, בפרט על ידי עשרה הרוגי מלכות וכיוצא בהם) אך לא מדרגת כל הנפשות שוין, ולא בחינת כל המסירות נפש שוין, ויש שמסרו נפשם וכו' ואף על פי כן גם הם צריכין תקון עדין כידוע, ועל כן עקר התקון על ידי זה הבעל כח הגדל שיש לו מסירות נפש ממש בכל עת גם בחיים חיותו בכמה וכמה בחינות אשר אי אפשר לבאר כלל ואינם ידועים לנו כלל כי גבהו דרכיו מדרכינו וכו', והוא עוסק בזה לגמר התקון להוציא כל הקדשות מבטן הסטרא אחרא שבלעם בפרט על ידי פגם הברית חס ושלום, שזה בחינת חיל בלע ויקאנו הנ"ל שמרמז בו השם הקדוש שמסגל לזה כמובא בתפלת תקע בשופר וכו', כי הוא גמר ומשלים התקון שנעשה על ידי המסירות נפש של הקדושים שבכלל ישראל שנהרגו על קדשת ה' ממש, והתקונים שנעשים על ידי בחינת המסירות נפש שלו, ועל ידי התפלה בבחינת דין שלו ואז הסטרא אחרא מכרחת להקיא כל קדשת הדעת והרחמנות והתפלות שבלעה (שזה בחינת איזיל ואעקר טורא וכו' ואשדי עליהו, כי כיון שיש להם אחיזה חס ושלום בהתפלות, אזי ממילא פגומים אף שמחזירים לישראל. והינו כנ"ל, כי נמשך מזה בלבול התפלה וזלזולה חס ושלום כנ"ל), ואז בודאי נעשים שעשועים גדולים למעלה על ידי הניצוצות הקדושים שהם בחינת נפשות ישראל שעולין בכל פעם ונצטרפין אל הקדשה וכן על ידי התפלות שעולין בכל פעם על ידי שמוציאין מהסטרא אחרא כל התפלות שבלעה, בפרט על ידי השכנים הקדושים שנתרבין בכל פעם ונצטרפין אל הקדשה, שעל ידי זה נתרבין בתי התפלה ברבוי גדול מאד כנ"ל ועולים צרופים חדשים ונפלאים וברבוי גדול מאד ותפלות יקרות וקדושות בכל עת ובכל רגע, ונשלמה התפלה בכל פעם ביותר גם אצל כלל ישראל, וכמובן בהשיחות הנ"ל:

ורמז לנו בהשיחות הנ"ל ובמאמר הנ"ל, שזה עסק ישיבתו באומן והטלטולים אשר עברו עליו שם מדירה לדירה וכו', וגדל היסורים ומסירות נפש ממש שהיו לו שם בפרט באלו הימים האחרונים שהיו סמוך להסתלקותו וכמבאר קצת מזה במקום אחר, וכן ההסתלקות בעצמו וגניזתו הקדושה שהיה בשם, הכל היה בשביל לגמר התקונים הנ"ל, ולעסק שם בתקון נפשות ישראל ולזכותם בבחינת תקון הברית ולשלמות האמונה הקדושה, כמבאר בפנים שעל ידי התקונים הנ"ל זוכין לשלמות האמונה בחדוש העולם, שעל ידי זה נמשך בחינת חדוש העולם שלעתיד שיהיה בבחינת ארץ ישראל שיתבטל הטבע ויתנהג העולם על ידי השגחה ונפלאות, שבזה תלוי עקר הכנעת דעת האפיקורסים הנ"ל שכל חכמתם בנויה על חכמת הטבע. גם על ידי זה נתבטלין כל האמונות כזביות, שכל זה נמשך מצד זהמת הנחש שנאמר בו 'והנחש היה ערום' בחינת הדעת דסטרא אחרא הנ"ל, וגם משם נמשך בחינת כל המנחשים והקוסמים בחינת אמונות כזביות כמבאר באות חית. ועל ידי התפשטות הנבואה שזוכין על ידי כל הנ"ל, על ידי זה נתברר המדמה וזוכין לאמונה שלמה וישרה:

על כן צריכין לחפש ביותר אחר המנהיג האמתי שיש לו בחינת רוח נבואה רוח הקדש. אך עקר זמן הקבוץ אליו הוא בראש השנה, כמבאר לעיל מה שהזהיר על זה הרבה בערב ראש השנה האחרון, כי אז הזמן של המשכת כל התקונים הנ"ל ביותר כמבאר באות י"א:

וזה גם כן בחינת מה שהזכרנו לעיל שהזהיר לאנשי שלומנו שיחזיקו עצמן ביחד וכו', כי אף על פי שעקר תקון נפשות ישראל תלוי רק בהצדיק האמת הבעל כח הגדול הנ"ל, אף על פי כן גם עקר כח הצדיק תלוי בקדשת הקבוץ של ישראל, כמאמר רבותינו ז"ל כלום נתתי לך גדלה אלא בשביל ישראל, וכמבאר גם בדברי רבנו ז"ל במאמר לשמש סימן מ"ט בלקוטי הראשון ובסימן קס"ו 'כשהעולם אצל הצדיק 'וכו', בפרט זה העסק שצריך לעסק בתקון נפשותם בעצמם, שצריכין לזה איזה אתערותא דלתתא גם מהם עצמם על כל פנים שהוא על ידי מה שבאין אל הצדיק בכדי שישתדל בטובת נפשם, והעקר על ידי מעלת הקבוץ שמתקבצין הרבה נפשות ביחד, שעל ידי זה נתרבין הצרופין והבתים מאד עד שגם הנפשות הנשפכין בראש כל חוצות חס ושלום נכללין גם כן בהבתים הנ"ל ומקבלים תקון כמבאר לעיל בשיחתו הקדושה, ועקר רבוי הצרופין הוא על ידי שמחזיקין עצמם ביחד, שאז הם בחינת תבה אחת של הרבה אותיות שנצטרפים ממנה צרופים הרבה מאד כנ"ל, מה שאין כן אם היו אלו האותיות מתחלקין לכמה תבות קטנות, שאזי לא היה רבוי צרופים כל כך. כמו למשל שתי תבות של שלש שלש אותיות אזי יש ששה צרופין לכל תבה ולא יותר, אבל תבה אחת של ששה אותיות אזי יש לה תש"ך צרופים כנ"ל, ומזה תבין מעלת האחדות של רבים מישראל. ועל כן כשיחזיקו עצמם ביחד ויהיו נקראים על שמו ז"ל, אזי בנקל לו יותר גם לאחר הסתלקותו ז"ל להשתדל בתקון נפשותם, עד שיהיו אנשים כשרים וצדיקים כנ"ל:

וכבר מבאר במקום אחר, שזה אנו רואים בחוש גם כן, שעקר קיום קשר האחדות שבין כלל אנשי שלומנו הנקראים על שמו ז"ל הוא רק על ידי הקבוץ הקדוש שמתקבצין רבם ככלם על ראש השנה באומן, ומי יודע גם עכשו גדל התקונים הנפלאים והשעשועים הגדולים מאד והצרופין החדשים והנפלאים ונוראים שנעשו בכל שנה ושנה על ידי הקבוץ הנ"ל, בפרט כי אז הזמן מסגל לכל התקונים הנ"ל ביותר כנ"ל. ועין מדרש רבה ויקרא פרשה דלת (אות ו'): עשו שש נפשות היו לו ונקראים נפשות הרבה על שעובדין אלהות הרבה, ויעקב שבעים נפש ונקראים נפש על שעובדין לאלוה אחד, ועל כן הם הרב וכו', עין שם. הינו כנ"ל, כי עקר מעלת הרבוי הוא כשנצטרפין ונכללין כאחד, וכמשל האותיות הנ"ל:

כל זה כתבתי להפיס דעתו של המעין, להבין קצת רמזים מהשיחות הנ"ל וממאמר הנ"ל גם בשכל הפשוט והנמוך מאד, אמנם, בודאי יש בכל ענינים הנ"ל רזין דרזין עמוקים ונוראים מאד מאד עין לא ראתה וכו'. ועין נפלאות רבות על פי מאמר זה בלקוטי הלכות במקומות רבים מדבריו ז"ל, בפרט בהלכות ציצית הלכה ז', ובהלכות ברכות הריח והודאה הלכה ד', ובהלכות חול המועד הנ"ל, ובהלכות קריאת התורה, ובהלכות בית הכנסת הלכה ו', ובהלכות ספר תורה ומזוזה הלכה ה', ובהלכות שלוחין הנ"ל, ובהלכות פריה ורביה הלכה ו':

ודע עוד אחי המעין, שבענין השיר חדש שיתער לעתיד המבאר במאמר זה שהוא בחינת הקול המשקה את הגן ששם גדלים כל הרוחות והיראות שזה בחינת קול המוכיח הראוי שזה יסוד כל המאמר הנ"ל, כמו שמבאר באות א מענין השיר והקול הנ"ל, ואחר כך באות ב מתחיל לבאר איך זוכין לבא להקול הנ"ל, וזה הקול הוא מוסיף ונותן ריח טוב בנשמות ישראל שזה בחינת משיח בחינת ויהי למס עבד המבאר באות יוד, יש בכל אלה סודות עמוקים וגבוהים מאד סתרי נסתרות רזין דרזין גבוהים ועמקים ונוראים מאד, כמובן מרמזיו הקדושים בשעה שהזכיר הפסוק 'ברוך ה' אשר לא השבית לך גאל' וכו', ושמעתי שמתנועותיו הקדושים ז"ל אז ומנעימת הקול והנגון שאמר פסוק זה, היה נראה כנותן בעצמו גם כן שבח והודאה לה' יתברך שנתן להם גואל כזה לעסק בתקון וגאלת נפשותם ובהמשכת רוחו של משיח על ידי המשכת תקונים נפלאים ונוראים כאלה, ואז בראש השנה הזה ספר מענין הנגון והשיר שיהיה העולם הבא של כל הצדיקים והחסידים כמבאר במקום אחר, והמובן היה שזה שיך לבחינת השיר חדש המבאר במאמר זה:

וגם התבונן היטב בענין קברו של משה בארץ מואב מול בית פעור, וכפר על עוון פעור שהיה כלול מפגם הברית על ידי בנות מואב ופגם אמונה על ידי עוון פעור, ומשה רבנו עליו השלום נקבר שם דיקא, בכדי לעסק גם אחר הסתלקותו בתקון נפשות ישראל, לברר ברורים קדושים מהסטרא אחרא ולהעלותם מבחינת שמד לרצון שזה בחינת גרים כמבאר בלקוטי הראשון סימן רט"ו (ועין גם כן מה שבארנו שם בזה), עד שאחר כמה דורות באה רות בת בתו של בלק מלך מואב ונתגירה, וממנה יצא דוד שרוה לה' יתברך בשירות ותשבחות וחבר כל ספר תהלים, וממנו יסוד התקון של כל תפלות ישראל כמו שדרשו רבותינו ז"ל על פסוק 'הקם על', ונאמר בו 'אבן מאסו הבונים', כי נפשות ישראל הם בחינת אבנים כנ"ל, ובהאבן הקדוש הזה שהוא נפש דוד רצו הבונים למאס בו, כי רצו לפסל אותו מלבא בקהל ישראל ולהצטרף עמהם אפילו רק בבחינת שכן על כל פנים להיות מתר בבת ישראל כשאר בן גרים ושיהיו נבנין ממנו בתי ישראל הקדושים, ולבסוף 'היתה לראש פנה', כי בו תלוי יסוד ותקון כל נפשות ישראל ובנין כל הבתים הקדושים הנעשים על ידי נפשות ישראל ותפלתם הקדושה, שזה בחינת מה שבארנו לעיל בענין הצדיק הקדוש שהוא יסוד כל הקבוץ ויסוד כל בנין הבתים שנעשין ונבנין על ידי זה, וקורא את עצמו שכן כנ"ל, ואצל דוד המלך היה כמה וכמה ספקות וידיעות עד שנתקבל לשכן על כל פנים לכלל קהל ישראל, ואחר כך ראו ונתגלה לכל שהוא יסוד כל הבנין דקדשה, וממנו יצא משיח שהוא יגמר הבנין הנ"ל בשלמות:

ודוד עצמו יצא מגיורת דיקא, שזה בחינת מה שמבאר במאמר זה, מענין הגרים שנעשים על ידי התפלה בבחינת דין של הבעל כח שעומדת להסטרא אחרא בבית הבליעה שלה, עד שמכרחת להקיא ולהוציא גם עצמות חיותה ממש שזה בחינת הגרים, שזה ממש בחינת הענין של קברו של משה מול בית פעור (כמובן בזהר הקדוש וכמו שמבאר לעיל) ושם עוסק לעשות גרים כנ"ל:

ואחר כך מבאר שם באות ו' מענין רבוי הבתים הקדושים שנבנין על ידי שנתוספין שכנים להקבוץ, שזה בעצמו בחינת ענין הגרים שנתוספין על כלל ישראל כנ"ל, ועל ידי זה נתרבין הצרופין כל כך ונבנין בתי התפלה ברבוי גדול ובשלמות כזה. שזה בחינת מה שהילד הראשון שנולד לרות נאמר בו 'ותקראנה לו השכנות שם' וכו', השכנות דיקא כנ"ל (וכמובא גם בלקוטי הלכות), 'לאמר ילד בן לנעמי' (דיקא, שמרמזת על מדרגה עליונה מאד, בחינת הא עילאה בחינת בינה כמבאר בזהר הקדוש), 'ותקראנה שמו עובד', שהוא בחינת בנו העבד אתו המבאר במאמר תקעו אמונה סימן ה', שאף על פי שהוא במדרגה גבוה כזו שהוא בבחינת בן לנעמי, אף על פי כן יעבד את ה' במסירות נפש עצום כזה בכל עת ובכל רגע. ועל כן על ידו יהיה גמר ישועת ישראל על ידי שיצא ממנו דוד ומשיח, שזה בחינת 'הוא אבי ישי אבי דוד' וכו':

ועין במדרש רות בסופו (שיר השירים רבה פרשה ח', א') שדרש שם הפסוק אז אמרתי הנה באתי – שירה הייתי צריך לומר שבאתי, ואין אז אלא שירה שנאמר אז ישיר משה, בכלל לא יבא הייתי, ובאתי. הינו כנ"ל, כי אז ישיר משה מרמז על השיר שישיר לעתיד, כמו שדרשו רבותינו ז"ל שר לא נאמר אלא ישיר, וזה נאמר אחר קריאת ים סוף על ידי בחינת מטה עז הנ"ל שעל ידי זה נמשכין כל התקונים הנ"ל עד שזוכין לבחינת השיר שיתער לעתיד. וזהו שאמר דוד, לאחר שנתבררה נשמתי ממקום רחוק כזה עד אשר בכלל לא יבא שלא רצו לצרף אותי גם בבחינת שכן אל קהל ישראל, ואחר כך הנה באתי ונתקרבתי אל הקבוץ הקדוש של ישראל, וזה נעשה רק על ידי בחינת התפלה של הבעל כח הנ"ל שעל ידי זה נמשכין כל התקונים הנ"ל עד בחינת השיר של נפלאות שהוא בחינת השיר שיתער לעתיד, על כן צריך אני גם כן לומר שירה, בבחינת אז ישיר:

ובאמת ענין זה בעצמו של הברורים הקדושים של בחינת הגרים שהם בחינת שכנים עד שלפעמים נתברר מהם ניצוץ הקדוש כזה שהוא בחינת ראש פנה כנ"ל, הוא גם כן בבחינת נפלאות, שזה בחינת מה שאמר דוד אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו:

ועין בהשיחה הנפלאה מענין נפלאות רבוי הצרופים והבתים וכו' שהיה בקיץ תק"ע הנ"ל, שמתחיל שם מענין שאמר תמה אני כמו שאין לנו שום חלק בעולם הזה כלל (שזה בחינת שאין לו מקום אפילו להיות שכן), אף על פי כן בכל מקום שאנו באים יש לנו מקום והכל שלנו (עד כאן):

---