אמרו רבותינו ז"ל[563]: האבדה נקראת על שם האובד כמו שנאמר "הייתי ככלי אבד"[564], כי אין להאבדה דעת להבין שנאבדה מבעלה, ועל כן עקר צער האבדה היא רק להאובדה. וכמו כן הנפשות שלא זכו לבקש ולחפש אחר הצדיק כראוי עד שנסתלק חס ושלום, אלו הנפשות הם כאבודים ושכוחים ואין להם דעת להבין צער אבודם. רק הצדיק האובד הוא מרגיש באמת כאב האבדה, כי הוא יודע הרחמנות שעליהם, ועל זה צועק הנביא "הצדיק אבד" 'אבד' דיקא, "ואין איש שם על לב" וכו'[565]:
ואם תאמרו מה נפקא מינה באם נשים על לב מאחר שכבר הצדיק מת ונסתלק ומה דהוה הוה? ועל זה סים "באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק". הינו עקר אסיפת הצדיק והסתלקותו 'מסטרא דידן', הוא רק מפני הרעה שהוא בחינת 'פגם אמונה' כמבאר בפנים:
הינו על ידי זה בעצמו שאנו מתרשלים לחפש ולבקש אחר הרוח הקדש של הצדיק האמת, על ידי זה נחשב חס ושלום כאלו מת ונסתלק 'מסטרא דילן', אבל כשנחזר ונתעורר לבקש אחריו כראוי, אזי אף על פי שכבר נסתלק, הוא נחשב חי ממש כי הצדיקי אמת נקראים חיים תמיד כנ"ל: (שלוחין ה, יד)