האדם על ידי חטאיו הוא פוגם למעלה, הינו שמסלק האור מהעולמות העליונים השיכים לשרש נשמתו, וגורם אחיזת הקלפות והסטרא אחרא גם שם חס ושלום. וכפי הפגם שפוגם למעלה כן יורד ממדרגתו למטה מטה:
למשל, כשחס ושלום פוגם על ידי חטאיו ב'עולם היצירה', אזי כפי זה כך הוא יורד למטה. וכשחס ושלום פוגם יותר עד שמגיע הפגם בעולמות הגבוהים יותר, אזי ירידתו גם כן עמקה יותר חס ושלום:
נמצא, זה שפגם ב'יצירה' וגרם אחיזת הסטרא אחרא שם, אזי אם ימשיכו עליו אור עליון 'מעולם הבריאה', והאור הזה כשיורד ל'יצירה' הוא עדין בבחינת 'קמיץ וסתים'[101] עד שיצירו אותו שם לפי הכלים שבעולם היצירה. ואזי לא היה אפשר לו לקבל שום עצה ולשוב אל ה' על ידי המשכת אותו האור, כי כשיצטרך להצטיר האור ביצירה אזי יצטיר להפך חס ושלום על ידי הסטרא אחרא והקלפות שגרם להתאחז שם:
על כן בהכרח לו שיתקרב לצדיק גדול כזה שיש לו כח לעלות לעולם הבריאה ולציר שם האור לברכה, בכדי שכשירד האור ליצירה לא יוכל להצטיר להפך חס ושלום, מחמת שכבר נצטיר לברכה קדם שירד לאותו עולם:
וכן כשפוגם יותר, ופוגם בעולם הגבה עוד יותר, הוא צריך צדיק גדול וגבה עוד ביותר ויותר, שיוכל לעלות לעולם גבה יותר ויותר, ולציר שם 'האור לברכה' ולהורידו למטה למטה יותר למקום שנפל לשם חס ושלום. עד שיש שנפלו כל כך עד שפגמו בכל העולמות שלמעלה, עד 'אור העליון' שהוא בחינת 'קמיץ וסתים' ממש, כי הוא קמיץ וסתים מכל העולמות שלמעלה:
וכשפוגם כל כך חס ושלום, אזי ירידתו גם כן עמקה מאד מאד, עד שיש שנפלו לשאול תחתיות ומתחתיו רחמנא לצלן:
ואז אי אפשר להתתקן כי אם על ידי הצדיק הגדול מאד מאד, שיוכל לעלות למעלה למעלה עד אין סוף, ולירד למטה למטה עד אין תכלית, והוא עולה למעלה למעלה מכל העולמות ומציר שם האור לברכה, וממשיך את האור דרך כל העולמות ומצירו בכל עולם ועולם לטובה ולברכה, עד שממשיך 'עצות טובות' שהם בחינת 'אור מציר לברכה' עד למטה למטה, לתקן אפלו אלו הנפשות שנפלו למטה מאד למקום שהם שם. כי כל מה שהצדיק עולה למעלה יותר ומציר שם האור לברכה הוא יכול להמשיכו למטה למטה יותר:
ועל כן כל מה שהאדם הוא חולה ופגום בנפשו יותר ויותר, הוא צריך צדיק גדול יותר שיוכל לתקן גם נפשו הפגומה יותר כנ"ל. והעקר אם יזכה להאמין בו באמונה שלמה שעל ידי זה זוכה להכלל בו ולקבל ממנו ה'אור המציר לברכה' כנ"ל: (קריאת שמע ד, יג)
[101] = סגור וסתום.???