בעיר טשעהרין היה גר אחד מאנשי שלומנו שמו רבי פסח זסלבסקי ז"ל (מכנה ר' פייסי) הוא היה נגיד ונשוא פנים ונכבד אצל אנשי שלומנו, וגם בראש השנה שמש גבאי דקלויז באומן, אבל איתרע מזליה באשה רעה כעסנית וקנטרנית יתר על המדה, והיא הגדישה הסאה לביש אותו ברבים גם באמצע הרחוב ומטיחה בו עלבונות מחפירים שאין הדעת סובלתם. ואף פעם לא היה יכול לצאת ידי חובתה כי כל מה שעשה למענה לא היה ניחא לה, ואפלו המתנות היקרות שהיה מביא לה, לא מצאו חן בעיניה וזרקה לו על פניו.
פעם אחת, לפני פסח קנה בעבורה יין משבח מאד מיחד לליל הסדר לד' כוסות. אחרי קדוש כשטעמה היין ולא ערב כל כך לחכה, צרחה לעמתו: הזהו היין הטוב שהבאת לי? ומרב רגזנותה חטפה הבקבוק יין מהשלחן וזרקה לו על פניו, והשברי זכוכית פצעו אותו עד זוב דם, והוא במדת טובו וצדקתו לא אמר לה דבר והבליג על זה, רק קנח את פניו מדמו הנוטף והמשיך בעריכת הסדר כדרכו ומנהגו כאלו לא ארע דבר. ואמר בבדיחותא להמסבין שנדהמו מהמקרה המביש הזה, לבל ידאגו מזה כלל, כי כעת נתקים בו הכתוב שיאמרו עוד מעט בהגדה: "ואראך מתבוססת בדמיך, ואמר לך בדמיך חיי" וכו'. וזהו אחת מני רבות שסבל מאד ממנה, אבל קבלם באהבה מרב צדקתו וטוב לבו, ושתק לה וגם כבד אותה.
והיה רגיל רבי פסח לומר כדרך אנשי שלומנו "דאס איז מיין ביין" ("עצם מעצמי"), ואין בררה אחרת כי זהו חלקי וגורלי מן השמים, בפרט שיש מתן שכרה בצדה שאין רואים פני גיהנם כמאמר חז"ל. אבל בנדון זה התערב הרב מטשעהרין ז"ל ופנה אל רבי פסח ז"ל ואמר לו כדברים האלה: מילא אם כל העלבונות והבזיונות הפוגעים בכבודך היו נשארים בביתך בינך לבינה, ואתה סבלן וסלחן ומוחל על כבודך, זוהי זכותך המלאה לסבל ולחיות אתה. אבל אם היא יוצאת נגדך בחרופים וגדופים גם ברבים בתוך השוק, זה כבר פוגע בכבוד אנשי שלומנו והם אינם חיבים כלל בענין זה, ואינך יכול לותר על כבודם, ואתה צריך להבין בעצמך שאינך יכול להמשיך בדרך זו הגורמת בזיונות לאנשי שלומנו. רבי פסח צית לדברי הרב ז"ל והלך וגרשה, אבל היא בגלל התנהגותה המבישה המפרסמת התרחקו כלם ממנה ולא מצאה בן זוג שיתחתן אתה, ונשארה בודדה וגלמודה בלי פרנסה, ולכן בטוב לבבו קבל עליו רבי פסח לפרנסה ולכלכלה בכבוד כל ימי חייה, וקים בה: ומבשרך אל תתעלם (שמעתי מר' לוי יצחק)
אמר הכותב: היו כמה מאנשי שלומנו שנתברכו בנשים מעין אלו וסבלו רבות לאין שעור, אחד פחות ואחד יותר, וקבלו באהבה ובשמחה באמונה ובטחון כל מה שעבר עליהם מסבל אשת נעורים, זה בכה וזה בכה. כי רבנו ז"ל הקפיד מאד מאד שלא לגרש אשת נעורים. גם במכתבו כותב בהאי לישנא: "ווארים אשת נעורים איז נישט ציא קריגן (מכיון שאשת נעורים אין בנמצא)". ומוהרנ"ת ז"ל גם כן כותב במכתבו לרבי יעקב שסבל קשות מאשתו ומחמיו וחמותו בזמן המחלקת, שבל יבגד באשת נעוריו וכו'. ולכן נהגו אנשי שלומנו על כל צרה שלא תבוא, לא להפרד מאשת נעורים עד קצה האחרון רק אם מכרח לגרשה על פי הלכה השם ישמר.