ושמעתי ממורנו הרב רבי אברהם שטרנהרץ ז"ל, שספר בשם זקנו הרב הגאון מטשערין זצ"ל, שזקנו הרב רבי אהרן הנ"ל היה חולה ברגליו והיה קשה לו ההליכה (שמעתי מאבי מורי (שליט"א) ז"ל ששמע ממורנו הנ"ל, שבמשך שנתים וחצי חלה במחלה זו), ובעת הלוית מוהרנ"ת ז"ל (במוצאי-שבת-קדש פרשת ויגש תר"ה), בקש שיוליכו אותו להלוית חברו הטוב שלא זז מחבבו, ובהגיעו סמוך להמטה הספידו קצרות בקול בוכים ולא יכול להתאפק ופרץ בבכי מר וצעק בקול גדול: "מיין טייערער חבר! מיין ליבער הארציגער חבר! דער גאנצער קאסטן מיט לעכט פון הייליגן רעבין איז דאך געבליבן בייא דיר, ווער וועט אנטרינקען די יונגע ביימאלאך?" (חברי אהובי יקירי! חברי אהובי ולבבי! כל הארגז עם הנרות מרבנו הקדוש, הלא נשאר אצלך, מי ישקה את האילנות הצעירים?).
כי הוא ידע היטב מי היה מוהרנ"ת ואיך רבנו ז"ל הסמיכו לשרת את כל אנשי שלומנו "אשר יוציאם ואשר יביאם", ואשר על ידו נתקרבו הרבה נפשות חדשות להשם יתברך על פי דעת רבנו ז"ל וכו'. ועל כן בכה מרורות על האבדה הגדולה הזאת. עד כאן שמעתי וכתבתי מה שמנח בזכרוני.
והנה כבר ידוע שהרב הנ"ל קנה בחייו שני חלקות סמוכות בבית החיים אחד לו ואחד למוהרנ"ת אחרי מאה ועשרים, כי חפץ מאד שיהיו שכנים גם לאחר הפטירה, אבל לא אסתייעא מילתא שיצא מכח אל הפעל על פי מעשה שהיה כידוע (ויכתב במקום אחר אם ירצה השם). ועתה מי שיש לו מח בקדקדו יראה בעיני שכלו איך הני תרי צנתרי דדהבא החברים הנאהבים והנעימם בחייהם ובמותם לא נפרדו בעולם האמת, אשר הם בחרו החלק הטוב בגורל רבנו ז"ל שהיו מקרבים ומקשרים אליו בעלמא הדין ובעלמא דאתי לעד ולנצח נצחים, כן נזכה אנחנו וצאצאינו עד סוף כל הדורות וכו' להיות דבוקים ברבנו ז"ל תמיד לקים "אחזתיו ולא ארפנו" עד דייתי מלכא משיחא במהרה בימינו אמן. וכמו ששר מוהרנ"ת ז"ל כשהיה בסכנת נפשות מהמתנגדים כידוע, בעת שנסע לחפת בנו בליפוביץ, (ויובא במקום אחר הספור הנורא הזה), "אונזער גרויסקייט און אונזער שיינקייט וועט מען זעהן ווען משיח וועט קומען" (גדלתנו ותפארתנו יראו כשיבוא משיח במהרה בימינו אמן). (ועין בלקוטי מוהר"ן תורה ס"ו אות ג').