{וקובר את בניו, מוחלין לו על כל עוונותיו}. (59)
{אמר ליה רבי יוחנן} לאותו אמורא: {בשלמא} העוסק ב{תורה וגמילות חסדים} מוחלין לו, שכן מצינו {דכתיב} [משלי טז ו]: {"בחסד} {ואמת יכופר עוון", "חסד" זו "גמילות חסדים", שנאמר} [משלי כא כא]: {"רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד"}. (60) {"אמת" זו תורה} כמו {שנאמר} [שם כג כג]: {"אמת קנה ואל תמכור"}, והכוונה היא לתורה (61). ואם כן, מצאנו שתורה וגמילות חסדים מכפרות עוון. {אלא "קובר את בניו", מנין} לנו שדבר זה מכפר עוונות?
{תנא ליה ההוא סבא} [שנה לו זקן אחד (62)] {משום רבי שמעון בר יוחאי: אתיא,} נלמד בגזרה שווה {"עוון" "עוון". כתיב הכא} [בפסוק שהוזכר], {"בחסד ואמת יכופר עוון", וכתיב התם} [ירמיה לב יח, לגבי מיתת הבנים], {"ומשלם עוון אבות אל חיק בניהם".} כלומר, שבנים מתים בעוון אבות. ודורשים: כשם שכאן נאמר "עוון" ויש בו מחילת עוונות, כך גם לגבי "עוון" המוזכר לגבי מיתת בנים, יש בו מחילת עוונות.
ועוד בעניין זה: {אמר רבי יוחנן: נגעים,} נגעי צרעת הבאים על האדם, {ובנים} שמתו בחייו, (63) {אינן יסורים של אהבה}.
שואלת הגמרא: {ונגעים לא?} וכי אינם יסורים של אהבה? {והתניא: כל מי שיש בו אחד מארבעה מראות נגעים הללו} [שאת ובהרת, ותולדותיהן], {אינן אלא מזבח כפרה} לכפר על עוונותיו. ואם הם מכפרים עוונות, ודאי הם יסורים של אהבה! (64)
מתרצת הגמרא: {מזבח כפרה הוו,} אכן הנגעים מכפרים את עוונותיו, אבל {יסורים של אהבה, לא הוו}.
{ואי בעית אימא: הא לן} [לנו, בני בבל], {והא להו} [להם, בני ארץ ישראל]. (65) מה שאמר רבי יוחנן שאינם יסורים של אהבה, היינו לבני ארץ ישראל, שבה מצורע טעון שילוח מחוץ לשלשה מחנות, וכיון שבושתו מרובה, אין יסוריו נחשבים יסורים של אהבה. ומה שמצינו בברייתא שהם נחשבים מזבח כפרה ויסורים של אהבה, היינו למצורע בבבל [חוץ לארץ], שאינו טעון שילוח חוץ למחנה. (66)
{ואי בעית אימא: הא בצנעה} - נגעים הנמצאים במקום שאינו נראה, כמו תחת בגדיו, נחשבים כיסורים של אהבה. {הא בפרסיה} - נגעים הנמצאים במקום גלוי כיון שיש לו ביזיון מכך, אינן נחשבים יסורים של אהבה. (67)
שואלת הגמרא על דברי רבי יוחנן: {ו"בנים" לא} - וכי אינם יסורים של אהבה? {היכי דמי} - כיצד מדובר? {אילימא} אם תאמר {דהוו להו ומתו} על פניו, יקשה על כך: {והא אמר רבי יוחנן: דין גרמא דעשיראה ביר} - "זו עצם מבני העשירי".
רבי יוחנן נפטרו על פניו עשרה בנים, והיה רגיל לשאת עמו עצם של בנו העשירי, (68) ולנחם בכך את מי שמת לו בן. ואם אדם גדול כרבי יוחנן נפטרו בניו על פניו, ודאי מיתת בנים יסורים של אהבה הם. (69)
משיבה הגמרא: {אלא הא} שאמרו כי "בנים" אינם יסורים של אהבה, דוקא באופן {דלא הוו ליה} בנים {כלל. ו}אילו {הא} שמצינו שמיתתם חשובה יסורים של אהבה, היינו באופן {דהוו ליה ומתו} על פניו. (70)
{רבי חייא בר אבא חלש} [נחלה]. {על לגביה} [נכנס אליו] {רבי יוחנן} לבקרו, ו{אמר לו: חביבין עליך} ה{יסורין,} שבזכותם תקבל שכר?
{אמר לו} רבי חייא בר אבא: {לא הן, ולא שכרן!} עדיף שלא יבואו עלי היסורים, ולא אקבל שכרם. (71)
{אמר לו} רבי יוחנן: {הב לי ידך} [תן לי את ידך]. {יהב ליה} רבי חייא {ידיה, ואוקמיה,} העמידו רבי יוחנן, והבריא.
ומעשה דומה היה עם רבי יוחנן עצמו: {רבי יוחנן חלש} [נחלה]. {על לגביה} [נכנס אליו] {רבי חנינא} לבקרו. {אמר ליה: חביבין עליך יסורין?} {אמר לו} רבי יוחנן: {לא הן, ולא שכרן! אמר לו} רבי חנינא: {הב לי ידך! יהב ליה} רבי יוחנן {ידיה, ואוקמיה,} והבריא.
שואלת הגמרא: {ואמאי} הוצרך רבי יוחנן שרבי חנינא יעמידנו, {לוקים רבי יוחנן לנפשיה}, כפי שעשה זאת לרבי חייא בר אבא? (72)
מתרצת הגמרא: {אמרי, אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים.} כי הוא זקוק לעזרת הנמצא מבחוץ. וכך גם צדיק שיש לו יסורים, אינו יכול להושיע את עצמו אלא נזקק לעזרת אחרים (73).
מעשה נוסף בעניין זה: {רבי אלעזר} בן פדת (74) {חלש, על לגביה רבי יוחנן. חזה דהוה גני בבית אפל,} ראה רבי יוחנן שהוא שוכב בבית חשוך. {גלייה לדרעיה,} גילה רבי יוחנן את זרועו, {ונפל נהורא} ונעשה אור בבית. (75) {חזייה,} ראה רבי יוחנן {דהוה קא בכי רבי אלעזר,} שרבי אלעזר בוכה.
{אמר ליה} רבי יוחנן לרבי אלעזר: {אמאי קא בכית?} מדוע הנך בוכה? {אי משום תורה דלא אפשת,} אם משום שלא למדת תורה הרבה כרצונך, (76) הרי שנינו במשנה [מנחות קי א]: {אחד המרבה} בקרבנות {ואחד הממעיט,} שניהם חשובים לפני הקדוש ברוך הוא, {ובלבד שיכוון לבו לשמים}. וכן לגבי לימוד תורה, אף אם לא למדת כרצונך, הרי עמלת בתורה וכוונתך לשמים, ואין לך על מה להצטער (77).
{ואי} בכייתך {משום מזוני} שאינך עשיר, הרי {לא כל אדם זוכה לשתי שולחנות}, גם לתורה וגם לעשירות יחד. וכיון שזכית לתורה, מה יש לך להצטער?
{ואי משום בני,} שהיו לך בנים ומתו, הרי לפניך {דין גרמא דעשיראה ביר!} זהו העצם של בני העשירי. (78)
{אמר ליה} רבי אלעזר: {להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא!} איני בוכה על גורלי שלי, אלא אני בוכה על היופי הזה [של רבי יוחנן], על שעתיד הוא להתבלות בעפר. (79)
{אמר ליה} רבי יוחנן: {על דא, ודאי קא בכית!} על כך ודאי יש לבכות. {ובכו תרוייהו}.
{אדהכי והכי,} בינתיים {אמר ליה} רבי יוחנן: {חביבין עליך יסוריך?} {אמר ליה} רבי אלעזר: {לא הן ולא שכרן! אמר ליה} רבי יוחנן: {הב לי ידך! יהב ליה} רבי אלעזר את {ידיה, ואוקמיה,} העמידו והבריא.
מעשה נוסף בעניין יסורים: {רב הונא תקיפו} החמיצו {ליה ארבע מאה דני דחמרא} [חביות יין], {על לגביה} [נכנס אליו] {רב יהודה אחוה דרב סלא חסידא, ורבנן. ואמרי לה} שנכנסו אצלו {רב אדא בר אהבה ורבנן, ואמרו ליה} לרב הונא: {לעיין מר במיליה!} יפשפש במעשיו, מה עליו לתקן! (80)
{אמר להו} רב הונא לחכמים: {ומי חשידנא בעינייכו} שחטאתי?
{אמרו ליה} החכמים: {מי חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא!?} שיעשה דין שלא בצדק ובמשפט? (81)
{אמר להו} רב הונא: {אי איכא מאן דשמיע עלי מילתא, לימא!} אם יש בכם מי ששמע עלי דבר שעלי לתקנו, שיאמר לי! {אמרו ליה: הכי שמיע לן: דלא יהיב מר שבישא לאריסיה.} שלא נתת לאריס שעבד אצלך חלק בזמורות [ענפי] הגפן, (82) כפי שפסקת עמו. (83)
{אמר להו} רב הונא: {מי קא שביק לי מידי מיניה?} וכי הוא משאיר לי משהו מהזמורות? {הא קא גניב ליה כוליה!} כלומר, הרי הוא כבר גנב מהחלק שלי יותר ממה שמגיע לו, ולפיכך לא נתתי לו את חלקו מתוך מה שנשאר בידי. (84) {אמרו ליה} חכמים: {היינו דאמרי אינשי,} זהו המורגל בפי אנשים לומר: {בתר גנבא גנוב, וטעמא טעים.} הגונב מן הגנב אף הוא טועם טעם של גנבה. (85)
{אמר להו} רב הונא: {קבילנא עלי דיהיבנא ליה,} מקבל אני עלי לתת לאריס כפי שפסקתי לו ממה שנשאר.
{איכא דאמרי: הדר חלא והוה חמרא.} יש האומרים שהחומץ נהפך חזרה ליין. {ואיכא} {דאמרי: אייקר חלא ואיזדבן בדמי דחמרא.} יש האומרים שהתייקר החומץ ונמכר בדמי יין, וכך ניצל מההפסד. (86)
{תניא} בברייתא: {אבא בנימין אומר}: (87) {על שני דברים הייתי מצטער,} נזהר מאד (88) {כל ימי: על תפילתי שתהא לפני מיטתי, ועל מיטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום,} שראש המיטה יהיה לצד צפון, ומרגלותיה לצד דרום, (89) ולא העמידה בין מזרח למערב. (90)
הגמרא דנה בביאור דבריו:
{"על תפילתי שתהא לפני מיטתי".}
{מאי,} מה הכוונה {"לפני מיטתי}"? {אילימא} {לפני מיטתי ממש,} שעומד לפני מיטתו ומתפלל, והרי {אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא} שאמר זאת {רבי יהושע בן לוי: מנין למתפלל שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר?} {שנאמר} [ישעיהו לח ב]: {"ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל".} הרי שמצוה להתפלל לפני הקיר בלי חציצה (91), ואם כן, ודאי שאין הכוונה שנזהר להתפלל לפני מיטתו החוצצת בינו לבין הקיר. (92)
ומבארת הגמרא: {לא תימא} שהכוונה ב{"לפני מיטתי"} שהתפלל בעומדו על יד מיטתו, {אלא אימא} שהתכוון לומר שהתפללתי {סמוך למיטתי.} שמיד כאשר עמד ממיטתו נזהר שלא לעסוק בשום דבר עד לאחר שקרא קריאת שמע והתפלל. (93) {"מיטתי תהא נתונה בין צפון לדרום}" -
{דאמר רב חמא ברבי חנינא, אמר רבי יצחק: כל הנותן מיטתו בין צפון לדרום הויין ליה בנים זכרים, שנאמר} [תהילים יז יד]: {"וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים"}, ונדרש: וצפונך מלשון צפון, שהנותן מיטתו בצד צפון, ישבע בנים. (94) {רב נחמן בר יצחק אמר}: זוכה {אף} ש{אין אשתו מפלת נפלים}, שהרי {כתיב הכא} [בפסוק שהוזכר]: {"וצפונך תמלא בטנם"}, וכתיב התם [בראשית כה כד]: {"וימלאו ימיה ללדת והנה תומים בבטנה"}, כשם שלשון "וימלאו" מורה שמלאו ימיה ללדת, אף "תמלא" פירושו שימלאו ימי הריונה ותלד בזמן.
{תניא: אבא בנימין אומר} עוד בדיני התפילה: {שנים שנכנסו} בלילה {להתפלל} תפילת ערבית בבית הכנסת [שהיה בזמנם מחוץ לעיר] (95), {וקדם אחד מהם להתפלל, ולא המתין את חברו} שיסיים את תפילתו, ויצא מבית הכנסת והניח את החבר לבדו, {טורפין לו} לזה שיצא את {תפילתו בפניו} ואינה מקובלת לפני הקדוש ברוך הוא. (96) {שנאמר} [איוב יח ד]: {"טורף נפשו באפו, הלמענך תעזב ארץ".}
"נפש" זו תפילה, וכך ביאור הכתוב: אתה, אשר גרמת שתטרף תפילתך בפניך, "הלמענך תעזב ארץ", האם סבור היית שבשביל שעזבת את חברך לבד אף השכינה תעזבהו? (97) {ולא עוד, אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר} [שם]: {"ויעתק צור ממקומו", ואין "צור" אלא הקדוש ברוך הוא}, כפי {שנאמר} [דברים לב יח] {"צור ילדך תשי".} והיינו, הקדוש ברוך הוא. אף כאן, "צור", שהוא הקדוש ברוך הוא, נעתק ממקומו בתוך ישראל. (98)
{ואם} החבר שסיים ראשונה {המתין לו} לחברו עד שיסיים, {מה שכרו?}