שנינו במשנה: {ואין מברכין על הנר עד שיאותו} לאורו.
{אמר רב יהודה אמר רב: לא} התכוון התנא באומרו ש{"יאותו",} שצריך ש{יאותו} [יהנו ממנו] {ממש,} והיינו רק שלא יברך אלא כעומד סמוך לנר, {אלא כל} אור שראוי ליהנות ממנו, והיינו {שאילו} רוצה {עומד בקרוב ומשתמש לאורה, ו}אז מברך עליו כל עוד הוא רואהו, ו{אפילו} אם עומד {בריחוק מקום.}
{וכן אמר רב אשי, בריחוק מקום שנינו.}
{מיתיבי: היתה לו נר טמונה בחיקו או בפנס} [בתוך עששית אטומה] (38) ואינו משתמש בנר לאור אלא לחימום, (39) {או שראה שלהבת ולא נשתמש לאורה, או נשתמש לאורה ולא ראה שלהבת, אינו מברך עד שיראה שלהבת וישתמש לאורה.}
ומבארת הגמרא את הקושיא: {בשלמא "משתמש לאורה ולא ראה שלהבת" משכחת לה} באופן {דקיימא} השלהבת {בקרן זוית. אלא, "ראה שלהבת ולא נשתמש לאורה" היכי משכחת לה?} - {לאו, דמרחקא,} ולפיכך אף שרואה אותה אינו יכול להשתמש בה, ונמצא שאינו מברך בריחוק מקום.
מתרצת הגמרא: {לא,} אין כוונת הברייתא שאינו משתמש בשלהבת מפני ריחוקה, אלא משום שאינה מאירה במקומה, {כגון דעמיא ואזלא.}
{תנו רבנן: גחלים לוחשות} העומדות כדי להאיר (40) {מברכין עליהן,} כי הן נחשבות כשלהבות, אך גחלים {אוממות אין מברכין עליהן,} כי אין בהם שלהבת מאירה.
מבארת הגמרא: {היכי דמי "לוחשות"?} - {אמר רב חסדא: כל שאילו מכניס לתוכן קיסם ודולקת מאיליה,} ובכך הן נחשבות כשלהבות.
{איבעיא להו}: איך ראוי לומר: {"אוממות" או "ע וממו ת"?}
{תא שמע} מהא {דאמר רב חסדא בר אבדימי}: כתיב [יחזקאל לא ח] {"ארזים לא עממהו} [לא הכהו את תארו, כי הוא הנעלה ביותר] {בגן אלה ים".}
{ורבא אמר}: אין מברכין על הנר אלא העומדים סמוך לנר, כי צריך ש{יאותו ממש} לאורו.
ומבררת הגמרא: {וכמה} צריך להיות סמוך לו כדי שיתחייב לברך על ההנאה ממנו?
{אמר עולא: כדי שיכיר} לאורו {בין איסר לפונדיון.}
{חזקיה אמר: כדי שיכיר} לאורו {בין מלוזמא} [מדת משקל (41)] {של טבריא למלוזמא של צפורי.} (42) {רב יהודה} היה {מברך אדבי} [על האור שבבית אדם הנקרא] {אדא דיילא,} אף שהיה גר רחוק ממנו, וכשיטתו שדי בכך שהאור ראוי להשתמש בו במקומו.
{רבא מברך אדבי} [על האור שבבית אדם הנקרא] {גוריא,} שהיה גר סמוך לביתו, וכשיטתו שמברך רק על אור שיכול להשתמש בו, (43) {בר חמא אביי מברך אדבי בר אבוה.}
{אמר רב יהודה אמר רב: אין מחזרין על האור כדרך שמחזרים על המצות,} כי אין הברכה על הנר נחשבת כברכת המצוות, ואם אין לו נר במוצאי שבת אינו צריך לחפש אחריו (44).
{אמר רבי זירא: מריש הוה מהדרנא} אחר נר במוצאי שבת כדי לברך עליו, { כיון דשמענא להא דרב יהודה אמר רב} - {אנא נמי לא מהדרנא, אלא, אי מקלע לי ממילא, מבריכ נא.}
שנינו במשנה: {מי שאכל ושכח ולא בירך} ברכת המזון, והלך ממקום סעודתו, {בית שמאי אומרים: יחזור למקומו ויברך, ובית הלל אומרים}: כיון שכבר הלך, בדיעבד, אם ירצה {יברך במקום שנזכר.} (45)
{אמר רב זביד ואיתימא רב דימי בר אבא: מחלוקת} בית הלל ובית שמאי, היא רק {בשכח} ויצא לפני שבירך, { אבל} אם יצא {במזיד} לפני שבירך, { דברי הכל יחזור למקומו ויברך.}
תמהה הגמרא: {פשיטא} שמחלוקתן באופן ששכח, שהרי {"ושכח" תנן?} -
מבארת הגמרא: {מהו דתימא הוא הדין} שנחלקו {אפילו} באופן שיצא {במזיד} לפני שבירך, { והאי דקתני "ושכח",} הוא רק כדי {להודיעך כחן דבית שמאי} - שאפילו אם שכח ויצא, צריך לחזור למקומו כדי לברך - {קא משמע לן} שבית הלל מודים באופן שיצא במזיד שצריך לחזור למקומו ולברך.
{תניא: אמרו להם בית הלל לבית שמאי, לדבריכם מי שאכל בראש הבירה ושכח וירד ולא ברך,} וכי אומרים לו שיטרח ו{יחזור לראש הבירה ויברך?}
{אמרו להן בית שמאי לבית הלל, לדבריכם} שלצורך ברכה אינו צריך לחזור למקומו, וכי {מי ששכח ארנקי בראש הבירה, לא יעלה ויטלנה?} והרי כל אדם יטרח כדי להחזיר כספו, ואם {לכבוד עצמו הוא עולה} - {לכבוד שמים לא כל שכן?!} {הנהו תרי תלמידי, חד עביד בשוגג כבית שמאי} וחזר למקומו לברך, {ואשכח ארנקא דדהבא,} (46) {וחד עביד במזיד} (47) {כבית הלל,} ויצא ממקומו ובירך במקום אחר, {ואכליה אריא.}
{רבה בר בר חנה הוה קאזל בשיירתא. אכל, ואשתלי} [שכח] {ולא בריך. אמר} בלבו {היכי אעביד?} - {אי אמינא להו} לאנשי השיירה שימתינו לי בהליכתם כי {אנשאי} [שכחתי] {לברך,} - הרי {אמרו לי: בריך} כאן, כי {כל היכא דמברכת, לרחמנא מברכת!}
לכן, {מוטב דאמינא להו "אנשאי יונה דדהבא} [שכחתי יונה של זהב ועלי לקחתה] ".
{אמר להו: אנטרו לי,} המתינו לי משום {דאנשאי יונה דדהבא!}
{אזיל ובריך, ואשכח} וקרה לו נס ואכן נמצאה שם {יונה דדהבא.}
מבארת הגמרא: {ומאי שנא} שנקט דוקא {"יונה"?} (48) - {דמתילי} [שנמשלה] {כנסת ישראל ליונה, דכתיב} [תהלים סח] {"כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ",} ודרשו: {מה יונה אינה ניצולת} כשאר עופות שנלחמים במקורם או בראשם, {אלא} היא נלחמת רק {בכנפיה} [או שעפה בהם ונמלטת] - {אף ישראל אינן ניצולין אלא במצות.}
שנינו במשנה: {עד אימתי הוא} מברך? - עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו. (49)
מבררת הגמרא: {כמה} זמן הוא {שיעור עכול?} -
{אמר רבי יוחנן: כל זמן שאינו רעב} מחמת אכילתו, (50) {וריש לקיש אמר: כל זמן שיצמא מחמת אכילתו.} {אמר ליה רב יימר בר שלמיא למר זוטרא, ואמרי לה רב יימר בר שיזבי למר זוטרא: מי אמר ריש לקיש הכי, והאמר רב אמי אמר ריש לקיש: כמה שיעור עכול, כדי להלך ארבע מילין!?}
מתרצת הגמרא: {לא קשיא. כאן}, השיעור של "כדי להלך ארבע מילין" הוא {באכילה מרובה.} ואילו {כאן}, השיעור של "כל זמן שיצמא מחמת אכילתו" הוא {באכילה מועטת.} (51)
שנינו במשנה: {בא להם יין וכו' ועונין אמן אחר ישראל המברך} אפילו אם שמע רק את סוף הברכה, {ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע} שאומר את {כל הברכה כולה.}
דנה הגמרא: {למימרא, ד}אם שמע ברכה מפי {ישראל, אף על גב דלא שמע כולה ברכה, עונה} אמן. (52) והניחה הגמרא שמדובר באופן שהעונה הוא אחד מהמסובין שרוצה לצאת בברכה מפי המזמן, ולכן תמהה: {וכי לא שמע} את הברכה {היכי נפיק?}
{אמר חייא בר רב}: במשנה מדובר {ב}שומע {שלא אכל עמהן.}
{וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה}: מדובר {בשלא אכל עמהן.}
{אמר ליה רב לחייא בריה: ברי,} כשמושיטים כוס של ברכה, {חטוף ובריך!} יש לך לחזר אחרי כוס ברכה שיתנו לך לברך עליו. (53)
{וכן אמר רב הונא לרבה בריה: "חטוף וברי ך".}
דנה הגמרא: {למימרא דמברך עדיף ממאן דעני אמן,} ולכן עדיף לאדם שהוא עצמו יברך על הכוס, מאשר שיצא בשמיעה מהמזמן, ומקשה על כך מברייתא: {והתניא "רבי יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך"?}
{אמר ליה רבי נהוראי: השמים} [לשון שבועה] {כן הוא,} שהעונה אמן גדול מהמברך! {תדע, שהרי גוליירין} [החיילים הפשוטים] {יורדין} תחילה {ומתגרין} [{במלחמה}], { ו}רק אחר כך {גבורים יורדין ומנצחין,} וכל המלחמה נקראת על שמם. כך גם העונה אמן בא אחר המברך, כי הוא משובח מהמברך עצמו, כי בענייתו הוא גומר את הברכה. (54)
{תנאי היא}:
{דתניא, אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע} הכתוב "ואכלת ושבעת וברכת", { אלא, שממהרין} לתת שכר {למברך יותר מן העונה אמן".}
הרי שברייתא זו סוברת שהמברך עדיף מהעונה.
{בעי מיניה שמואל מרב: מהו לענות אמן אחר תינוקות של בית רבן,} כאשר הם אומרים את הברכות כדי להתלמד? {אמר ליה: אחר הכל עונין אמן, חוץ מתינוקות של בית רבן, הואיל ו}רק {להתלמד עשויין,} ואינם מתכונים כלל לברך.
{והני מילי בדלא עידן מפטרייהו} [שלא בזמן שהם מפטירין בנביא (55)], {אבל בעידן מפטרייהו עונין,} כי אז הם מברכים כראוי על קריאת התורה והנביא.
{תנו רבנן: שמן} שהיו רגילים לסוכו בסוף הסעודה כדי להעביר את הזוהמא מהידים, כל זמן שלא הובא, הוא {מעכב את הברכה,} ואסור לזמן עד שיביאוהו, (56) {דברי רבי זי לאי.} {רבי זיואי אומר, אינו מעכב.}
{רבי אחא אומר,} גם {שמן טוב} [מבושם] {מעכב,} למי שרגיל לסוך ידיו בו אחר הסעודה (57).
{רבי זוהמאי אומר, כשם ש}כהן {מזוהם פסול לעבודה, כך ידים מזוהמות פסולות לברכה.}
{אמר רב נחמן בר יצחק: אנא, לא "זילאי"} {ולא "זיואי" ולא "זוהמאי" ידענא, אלא מתניתא ידענא.}
{דאמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה במתניתא תנא: "והתקדשתם",} (58) {אלו מים ראשונים. "והייתם קדושים", אלו מים אחרונים. "כי קדוש", זה שמן,} שהמברך (59) סכו בסוף הסעודה כדי להעביר את הזוהמא מהידים, (60) {"אני ה' אלהיכם", זו ברכה.} (61)