{תניא: בן עזאי אומר: על כל משכב שכב, חוץ מן הקרקע,} שמא תתקרר, (33) {ועל כל מושב שב, חוץ מן הקורה,} שמא תפול ממנה. (34)
{אמר שמואל: שינה בעמוד השחר} מועילה לגוף, (35) {כ}שם שמועילה {אסטמא} [פלדה] {לפרזלא} [לברזל], שטוב לצפות את כלי הברזל בפלדה כדי לחזקו.
וכן מועילה לגוף {יציאה בעמוד השחר, כאסטמא לפרזלא!} {בר קפרא הוה מזבן מילי} [עצות] {בדינרי} (36). ואלו היו עצותיו: {עד דכפנת} [בעוד שאתה רעב], {אכול!} שאם תשהה עד שתעבור ממך תאות האכילה, שוב לא יועיל לך המאכל. (37)
{עד דצחית} [בעוד שאתה צמא], {שתי!} (38)
{עד דרתחא קדרך, שפוך} [- בעוד שקדרתך רותחת, שפוך אותה קודם שתצטנן], ומשל הוא, שכשאתה צריך לנקביך, אל תשהה אותם, אלא שפוך אותם מיד (39).
אם תשמע {קרנא} [קול קרן] {קריא ברומי,} שהוא סימן של סוחרי תאנים שמבקשים לקנות תאנים, ואתה {בר מזבן תאני} [בן של מוכר תאנים], ואביך אינו בבית, {תאני דאבוך זבין!} ותמכרם אפילו שלא מדעת אביך, כל עוד יש להן תובעים. (40)
{אמר להו אביי לרבנן: כי עייליתו בשבילי דמחוזא, למיפק ביה} בשביל להפנות {בחלקא} [בשדה], {לא תחזו} [תביטו] {לא להך גיסא, ולא להך גיסא, דלמא יתבי} שם {נשי} ומתפנות, {ולאו אורח ארעא לאסתכולי בהו!}
{רב ספרא על לבית הכסא,} ובבית הכסא שלהם לא היתה דלת, (41) אלא מנהגם, שהרוצה ליכנס לשם, היה נוחר [משמיע קול שיעול], ואם היה אדם אחר בפנים, היה נוחר לו בחזרה [כי אין לדבר בבית הכסא (42)], ומתוך כך היה יודע שלא להכנס.
{אתא רבי אבא, ונחר ליה} לרב ספרא {אבבא.} {אמר ליה} רב ספרא: {ליעול} [יכנס] {מר!}
{בתר דנפק} רב ספרא, {אמר ליה} רבי אבא: {עד כאן לא עיילת לשעיר} [לארץ ישראל שיושבים אצלה בני שעיר (43)], {וכבר גמרת מילי ד}בני {שעיר}, ונוהג אתה בחוסר צניעות כמותם, [כי הפרסיים שישבו בינותם, צנועים היו בבית הכסא].
וכי {לאו הכי תנן: מדורה היתה שם} בבית המוקד שבמקדש, {ובית הכסא של כבוד} היה שם, {וזה היה כבודו} - אם {מצאו} אדם {נעול, בידוע} לו {שיש שם אדם,} ולא היה נכנס. ואם {מצאו פתוח, בידוע} לו {שאין שם אדם,} והריהו יכול להכנס. {אלמא, לאו אורח ארעא הוא} לדבר בבית הכסא, (44) ולכך קבעו להם סימן זה, כדי שהיושב בפנים לא יצטרך להודיע בפיו על קיומו למי שבא להכנס אחריו, ואם כן היה לך לנחור כנגדי, כדי שאשמט ואלך לי, ולא לומר לי ליכנס עמך (45).
{ו}רב ספרא שמיהר לומר לו "ליעול מר", {הוא סבר}, שרבי אבא {מסוכן הוא} אם לא יפנה מיד, ובאופן כזה מותר לדבר עמו אף מבית הכסא [וכן מותר שיכנס עמו יחד לשם].
{דתניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר}: כשאדם צריך להפנות, ובכל זאת הוא משהה את נקביו ומחזירם לבטנו, אותו {עמוד החוזר} לגוף, {מביא את האדם לידי הדרוקן} [חולי הגורם שכרסו צבה].
ו{סילון} של מי רגלים {החוזר} לגוף מחמת שמשהה את עצמו מלהטילו, {מביא את האדם לידי ירקון.}
{רבי אלעזר על לבית הכסא, אתא ההוא פרסאה}, ו{דחקיה} משם כדי שיצא. {קם רבי אלעזר ונפק, אתא דרקונא} [נחש], {ושמטיה לכרכשיה} [חלחולת] של אותו פרסי.
{קרי עליה רבי אלעזר} [ישעיה מג]: {"ואתן אדם תחתיך", אל תיקרי "אדם" אלא "אדום",} כי האדומי הזה ניתן במקומי למיתה. (46)
מצינו שדוד אמר לשאול [שמואל א, כד י]: "הנה היום הזה ראו עיניך את אשר נתנך ה' היום בידי במערה, {ואמר להרגך ותחס עליך}, ואומר לא אשלח ידי באדני כי משיח ה' הוא".
דנה הגמרא: למה נאמר {"ואמר} להרגך"? הרי {"ואמרתי} להרגך" {מיבעי ליה.} וכן למה נאמר {"ותחס} עליך"? הרי {"וחסתי} עליך" {מיבעי ליה.}
{אמר רבי אלעזר: אמר לו דוד לשאול: מן התורה, בן הריגה אתה. שהרי רודף אתה} אחרי להרגני, {והתורה אמרה "הבא להרגך השכם להרגו}", (47) ונמצא שהקדוש ברוך הוא "אמר להרגך", {אלא צניעות שהיתה בך, היא חסה עליך}, והצילתך ממיתה, (48) ועל כך נאמר "ותחס עליך" (49).
{ומאי היא} צניעותו של שאול? - {דכתיב} [שם ג] {ויבא אל גדרות הצאן על הדרך, ושם מערה, ויבא שאול להסך את רגליו}", והיינו שנכנס להפנות שם, משום צניעות, ואף שם נהג בצניעות, כמבואר בסמוך.
{תנא}: שאול נכנס ל{גדר לפנים מן גדר} בגדרות הצאן, {ו}כן נכנס ב{מערה לפנים ממערה}, (50) {} והיא צניעות מעולה.
ומבארת הגמרא מהו {"להסך} את רגליו" [שנזכר בפסוק זה]?
{אמר רבי אלעזר: מלמד שסכך} שאול את {עצמו} בבגדיו, {כסוכה,} מתוך צניעות שהיתה בו. (51)
עוד נאמר שם [פסוק ד]: {"ויקם דוד ויכרת את כנף המעיל אשר לשאול בלט".}
{אמר רבי יוסי ברבי חנינא: כל המבזה את הבגדים} (52) לב{סוף אינו נהנה מהם} (53) {. ש}הרי דוד ביזה את בגדי שאול, ולבסוף {נאמר} בו [מלכים א, א א]: {"והמלך דוד בא בימים, ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו.} (54)
אמר לו דוד לשאול שרצה להרגו: {"אם ה' הסיתך בי, ירח מנחה"} - אם ה' גזר עלי עונש זה, אקריב לו מנחה, ותהיה לו לריח ניחוח, ויכפר לי.
{אמר רבי אלעזר: אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד: "מסית" קרית לי, לפיכך הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו,} שתכשל בעוון ספירת בני ישראל בלא שיתנו כפר נפשם. ומקרא מפורש הוא, {דכתיב} [שמות ל יב] {"כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, ונתנו איש} {כפר נפשו} לה' בפקד אותם, ולא יהיה בהם נגף בפקד אותם", הרי שבלא כופר נפשם, אסור לפקוד אותם. (55)
{מיד} נאמר [דברי הימים א, כא א]: {"ויעמוד שטן על ישראל,} ויסת את דוד למנות את ישראל". {ו}כן {כתיב} [שמואל ב, כד א] {"ויסף אף ה' לחרות בישראל, ויסת את דוד בהם לאמר, לך מנה את ישראל} ואת יהודה", וכתוצאה מכך נענש על שאמר כי הקדוש ברוך הוא הסיתו, וכמדה נגד מדה, נשלח השטן להסיתו בכך.
{וכיון דמנינהו}, היה לו ליקח מהם כופר, ולא עשה כן, {ולא שקל מינייהו כופר,} (56) ונענשו ישראל על כך בדבר, כ{דכתיב "ויתן ה' {ד}ֶ{ב}ֶר} {בישראל מהבקר ועד עת מועד"}. (57)
{מאי "עת מועד"?}
{אמר שמואל סבא, חתניה דרבי חנינא, משמיה דרבי חנינא: משעת שחיטת התמיד} שהוא בבקר, {עד שעת זריקתו} של דמו.
{רבי יוחנן אמר: עד חצות} היום {ממש!} שהוא סוף זמן הקרבת תמיד של שחר. (58)
אחר שהכה ה' את ישראל בדבר, נאמר [שמואל ב, שם טז]: "וינחם ה' אל הרעה, {ויאמר למלאך המשחית בעם רב} עתה הרף ידך ".
מבארת הגמרא מהו "המשחית בעם רב"? - {אמר רבי אלעזר: אמר ליה הקדוש ברוך הוא למלאך, טול לי} אדם {רב} חשוב {שבהם, שיש בו} במיתתו {ליפרע מהם} מישראל {כמה חובות} [עונות], ולכפר עליהם, כי "מיתת צדיקים מכפרת". (59)
{באותה שעה מת אבישי בן צרויה, שהיה שקול כ}נגד {רובה של} ה{סנהדרין,} והתקיים בכך "רב", בלשון רוב.
עוד נאמר באותו ענין בדברי הימים [שם]: "וישלח האלקים מלאך לירושלים להשחיתה, {ובהשחית ראה ה' וינחם} על הרעה".
מבארת הגמרא: {מה ראה} ה' שעל ידו התנחם? - {אמר רב: ראה} הקדוש ברוך הוא באותה שעה את {יעקב אבינו,} (60) ומצינו ביעקב לשון "ראיה" {דכתיב} [בראשית לב ב]: {"ויאמר יעקב כאשר ראם"}.
{ושמואל אמר}: את {אפרו של יצחק ראה,} כלומר, את מחשבת יצחק שהיה מוכן ומזומן להקרב על גבי המזבח ולהעשות אפר (61). {שנאמר בו} לשון "ראיה", בפסוק [בראשית כב ח]: {"אלקים יראה לו השה} לעלה בני", ובזכותו עצר ה' את המשחית שעמד בהר המוריה שהוא מקום העקדה.
{רבי יצחק נפחא אמר}: את {כסף} ה{כפורים} שנתנו ישראל במדבר (62), {ראה!} ואותו כסף כיפר גם על המנין שבימי דוד. שהרי מחצית השקל ניתנה גם כזכרון לדורות הבאים, {שנאמר} [שמות ל טז]: {"ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל} ונתת אותו על עבודת אל מועד, והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם", ובימי דוד הוזכר כסף זה, והועיל לכפר להם.
{רבי יוחנן אמר}: את {בית המקדש} שיבנה במקום שעמד בו המשחית, (63) {ראה,} ואף בו נאמרה לשון ראיה, {דכתיב} [בראשית כב יד] {"בהר ה' יראה!"}
ובנידון זה, {פליגי בה רבי יעקב בר אידי, ורבי שמואל בר נחמני: חד אמר כסף הכפורים ראה, וחד אמר בית המקדש ראה. ומסתברא כמאן דאמר בית המקדש ראה, שנאמר "אשר יאמר היום, בהר ה' יראה".}
שנינו במשנה: {לא יכנס אדם להר הבית במקלו} ובמנעלו ובפונדתו ובאבק שעל רגליו, ולא יעשנו קפנדריא.
מבררת הגמרא: {מאי "קפנדריא"?}
{אמר רבא: קפנדריא כ}פי משמעותה, כן הוא פירוש {שמה!} והיינו כתרגומה, שהיא קיצור דרך.
{ורב חנא בר אדא משמיה דרב סמא בריה דרב מרי אמר}: אין התרגום מבטא את פירוש המלה, אלא היא מלת נוטריקון, (64) ו{כמאן דאמר אינש}, כשרוצה לקצר דרכו: {"אדמקיפנא אדרי, איעול בהא"} [- בעוד שאני מקיף את שורת הבתים, אכנס כאן ואקצר דרכי], וכל זה הוא כולל בנוטריקון של "קפנדריא".
{אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הנכנס לבית הכנסת על מנת שלא לעשותו קפנדריא}, אלא כדי לשהות שם, או כדי לעשות בו מצוה, (65) ואחר כך נמלך להמשיך ולצאת החוצה, אינו צריך לחזור לפתח שנכנס ממנו, אלא {מותר} לו {לעשותו קפנדריא,} ולצאת מפתח אחר בכדי לקצר את דרכו.
{רבי אבהו אמר: אם היה שביל} עובר דרך בית הכנסת {מעיקרו} [קודם שנבנה], {מותר} לעשותו קפנדריא. (66)
{אמר רבי חלבו אמר רב הונא: הנכנס לבית הכנסת להתפלל}, ואחר כך רוצה לצאת ממנו, אינו צריך לחזור דרך הפתח שנכנס בו בדוקא, אלא {מותר} (67) {לעשותו קפנדריא} ולצאת דרך פתח אחר. {שנאמר} על עולי הרגל הבאים לבית המקדש [יחזקאל מו ט]: {"ובבא עם הארץ לפני ה' במועדים,} הבא דרך שער צפון להשתחות יצא דרך שער הנגב, והבא דרך שער נגב יצא דרך שער צפונה, לא ישוב דרך השער אשר בא בו, כי נכחו יצא", (68) הרי שאין לצאת דרך אותו פתח שנכנס בו, אלא דוקא דרך פתח אחר. (69)
שנינו במשנה: {ו}לא יעשה בו {רקיקה מקל וחומר!}
{אמר רב ביבי אמר רבי יהושע בן לוי: כל הרוקק בהר הבית} (70) {בזמן הזה} (71) {כאילו רוקק בבבת עינו} של הקב"ה כביכול, {שנאמר} בבית המקדש [מלכים א, ט ג] {"והיה עיני ולבי שם כל הימים".}
{אמר רבא: רקיקה בבית הכנסת שריא,} ואין דינו כמקדש, {מידי דהוה אמנעל} שמותר להלך בו בבית הכנסת, {מה מנעל בהר הבית אסור} להלך בו, ובכל זאת {בבית הכנסת מותר,} (72) {אף רקיקה} כן, ודוקא {בהר הבית הוא דאסור} לירוק, אבל {בבית הכנסת שרי.}
{אמר ליה רב פפא לרבא, ואמרי לה} ש{רבינא} אמר ליה {לרבא, ואמרי לה}, ש{רב אדא בר מתנא} אמר ליה {לרבא: אדיליף} רקיקה {ממנעל} שמותר בבית הכנסת, למה לא {נילף} רקיקה {מקפנדריא} לאסרה אף בבית הכנסת?
{אמר ליה: תנא} בברייתא {יליף} את עצם איסור רקיקה [אף במקדש] {ממנעל, ואת אמרת} שנלמד {מקפנדריא} לאוסרה אף בבית הכנסת?! והרי מאחר שהמקור לאסור רקיקה נלמד ממנעל, דיו לבא מן הדין להיות כנידון.
ו{מאי היא} הברייתא שלמדה לאסור רקיקה ממנעל? - {דתניא: לא יכנס אדם להר הבית, לא במקלו שבידו, ולא במנעלו שברגלו,} (73) {ולא במעות הצרורים לו בסדינו, ולא בפונדתו} [חגורה חלולה שנותנין בה מעות] (74) {המופשלת לו מאחוריו, ולא יעשנו} {קפנדריא. ורקיקה} אסורה בו {מקל וחומר ממנעל, ומה מנעל שאין בו דרך בזיון} ואפילו הכי אסור, שהרי {אמרה תורה} למשה כשעמד במקום השכינה [שמות ג ה]: {"של נעליך מעל רגליך",} (75) {רקיקה, שהיא דרך בזיון, לא כל שכן} שאסורה במקדש?!
{רב יוסי בר יהודה אומר: אינו צריך} לקל וחומר כדי לאסור רקיקה, (76) {שהרי הוא אומר} [אסתר ד ב]: {"כי אין לבא אל שער} {המלך בלבוש שק", והלא דברים קל וחומר, ומה שק שאינו מאוס,} בכל זאת הלובשו אין ראוי לבא {לפני} מלך {בשר ודם כך,} (77) {רקיקה שהיא מאוסה,} והאדם נמצא בבית המקדש שהוא {לפני מלך מלכי המלכים, לא כל שכן} שיהא אסור לירוק בו?!
מכל מקום מבואר בברייתא זו, שמקור איסור רקיקה אינו נלמד מקפנדריא, ולכך אין לאוסרו בבית הכנסת.
{אמר ליה} רב פפא לרבא: {אנא הכי קאמינא} שנלמד לאסור רקיקה: {נימא, הכא} [בהר הבית] {לחומרא, והכא} [בבית הכנסת] {לחומרא,} ונלמד בכל אחד מהם מהדין שהחמירו בו יותר, בכדי להחמיר עליו בדין נוסף: