דף סג - א

{ואימא, הר הבית דאסור במנעל, לילפא} לרקיקה שאסורה בו, בקל וחומר {ממנעל. אבל בית הכנסת דשרי במנעל, אדיליף} בו רקיקה {ממנעל, ולהיתר,} הרי כיון שיש סברא להחמיר ברקיקה ממנעל, כי רקיקה מאוסה, אם כן {נילף} בבית הכנסת רקיקה {מקפנדריא, ולאסור?}

{אלא אמר רבא}: מה שהתירו רקיקה בבית הכנסת, הוא משום שלא הקפידו בו אלא רק {כי} [כמו] {ביתו, מה} ב{ביתו, אקפנדריא קפיד איניש,} שלא יעברו דרכו, אבל {ארקיקה ומנעל לא קפיד, אף בית הכנסת} כן, (1) ולפיכך רק {קפנדריא הוא דאסור} לעשות בו, אבל {רקיקה ומנעל שרי.} (2)

שנינו במשנה: {כל חותמי ברכות שבמקדש} היו אומרים "עד העולם". והעונים היו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" [כמבואר בתענית טז ב].

דנה הגמרא: {וכל כך למה} האריכו המברכים?

מבארת הגמרא: {לפי שאין עונין אמן במקדש,} אלא אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", וכיון שהעונים מאריכים, ראוי שגם המברכים יאריכו בברכתם. (3) מבררת הגמרא: {ומנין שאין עונין אמן במקדש?} - {שנאמר} [נחמיה ט ה] "ויאמרו הלויים וגו' {קומו ברכו את ה' אלקיכם מן העולם ועד העולם", ו}מיד אחר כך הכתוב {אומר, "ויברכו שם כבודך, ומרומם על כל ברכה ותהלה!",} כלומר, שגם על העונים מוטל לברך (4) ולומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". (5)

{יכול כל הברכות כולן תהא להן תהלה אחת}, ואחר הברכה האחרונה יענו פעם אחת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בשביל כל הברכות יחד?

{תלמוד לומר: ומרומם על כל ברכה ותהלה",} ללמד, ש{על כל ברכה וברכה תן לו תהלה} בפני עצמה.

שנינו במשנה: {התקינו שיהא אדם שואל בשלום חבירו} בשם ה', שנאמר "והנה בעז בא מבית לחם, ויאמר לקוצרים ה' עמכם, ויאמרו לו יברכך ה'". ואומר [שופטים ו יב] "ה' עמך גבור החיל", ואומר [משלי כג כב] "אל תבוז כי זקנה אמך", ואומר [תהלים קיט קכו] "עת לעשות לה' הפרו תורתך".

דנה הגמרא: {מאי ואומר?} למה הוצרכו ללמוד מכל הפסוקים האלו? מבארת הגמרא: כוונת המשנה להוסיף, {וכי תימא} שאי אפשר להוכיח ממה שבועז שאל בשלום הקוצרים בשם, כי יתכן ש{בעז מדעתיה דנפשיה קאמר}, ובאמת אין לעשות כן (6) - {תא שמע} שגם המלאך אמר לגדעון {"ה' עמך גבור החיל".}

{וכי תימא,} שגם מפסוק זה אין להוכיח שאפשר לשאול בם, כי ה{מלאך הוא דקאמר ליה לגדעון} כך, לא בדרך שאילת שלום, אלא בשליחות המקום בישרו שהשכינה תשרה עמו - {תא שמע: "אל תבוז כי זקנה אמך}" כלומר, אל תבוז לבועז ותאמר שמדעתו עשה, ושלא כדין, שהרי מזקני ישראל היה, ויש לסמוך על מה שאמר "ה' עמכם".

ועל כך מוסיפה המשנה להביא את המקור שעליו סמך בועז עצמו כששאל לשלום הקוצרים בשם: {ואומר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך",} ומשמעו שכדי לקיים את רצון ה', כגון במצוות "בקש שלום ורדפהו", מותר לעשות דבר הנראה אסור, כהוצאת שם שמים לבטלה.

{אמר רבא: האי קרא} "עת לעשות לה' הפרו תורתך" נדרש בשני אופנים, {מרישיה לסיפיה מדריש,} וגם {מסיפיה לרישיה מדריש.}

{מרישיה לסיפיה מדריש} כך: {"עת לעשות לה'"} [יש עת לה' לעשות] פורענות בעוברי רצונו, {מאי טעם?} - {משום} ש{"הפרו תורתך".} (7)

ו{מסיפיה לרישיה מדריש} כך: לפעמים הצדיקים עושי רצון ה' {"הפרו תורתך",} ו{מאי טעמא? משום} שהיא {"עת לעשות לה'",} והיינו שיש עת שצריך לבטל בה דברי תורה לצורך שמים, כגון אליהו שהקריב בהר הכרמל בשעת איסור הבמות, כדי להוכיח לנביאי הבעל כי ה' הוא האלקים, ובאופן זה דרש בועז את הפסוק לענין שאילת שלום בשם. (8)

{תניא: הלל הזקן אומר: בשעת המכניסין פזר,} בשעה שחכמי הדור מכניסין [מכונסין לעצמם] ואין מרביצים תורה לתלמידים, פזר אתה דברי תורה לשנותם לתלמידים. (9) {ו}אילו {בשעת המפזרין כנס!} כלומר, בשעה שגדולים שבדור מפזרין ומרביצים תורה, כנס את עצמך, ואל תטול שררה להרביץ תורה לתלמידים. וכיון שתאחוז במדת הענוה, תרבה בכך כבוד שמים, וגם זה בכלל "עת לעשות לה' הפרו תורתך". (10)

{ואם ראית דור שהתורה חביבה עליו, פזר} והרבץ תורה ברבים, {שנאמר} [משלי יא כד] {"יש מפזר ו}בכל זאת הוא {נוסף עוד}, ו[אילו] חושך [חוסך] מיושר אך למחסור".

{ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו, כנס,} ואל תרביץ תורה, כי כשאתה מפזר תורה ואין השומעים חפצים בכך, הרי אתה מטיל דברי תורה לביזיון, {שנאמר "עת לעשות לה' הפרו תורתך"} והיינו שמוטב לבטל תורה ולא לפזרה, בשעה שכונסה בקרבו לשם שמים.

{דרש בר קפרא}: אם ראית סחורה שהיא {זלת} [נמכרת בזול], {קבוץ וקנה מינה,} אסוף אותה, מפני שסופה להתייקר. וכוונתו שהגדל בדור שאינו מייקר את התורה, ילמד הרבה לעצמו, כי לבסוף כולם יכירו בערכה. (11)

ועוד דרש (12): {באתר דלית} בו {גבר} [אדם חשוב] המורה הוראה לעם, {תמן הוי} אתה {גבר} והורה לרבים את ההלכה. (13)

{אמר אביי}: מדברי בר קפרא שראוי להורות הוראה באתר דלית ביה גבר, {שמע מינה,} כי {באתר דאית} בו {גבר} שמורה הורה, {תמן לא תהוי גבר}, ואל תורה לרבים. (14)

מקשה הגמרא: {פשיטא} שאם יש באותו מקום אדם גדול שמורה הוראה, הקטן ממנו לא יורה, שהרי הוא עובר על איסור "מורה הלכה בפני רבו"?! (15)

מתרצת הגמרא: {לא נצרכה} לדברי אביי, {אלא בששניהם שוין,} באופן שהוא והתלמיד חכם שנמצא באותו מקום, שוים בחכמתם, בכל זאת לא יטול ממנו את העטרה, לדרוש במקומו, אחר שכבר הורה בקביעות (16).

{דרש בר קפרא: איזוהי פרשה קטנה, שכל גופי תורה תלוין בה?} - זהו מה שנאמר [משלי ג ו] {"בכל דרכיך דעהו, והוא יישר ארחותיך}" שתדע בידיעה אמיתית ממציאות הבורא, ושהוא משגיח על כל דרכיך, והוא נותן שכר לצדיקים ועונש לרשעים, ואז "הוא יישר אורחותיך", כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. (17)

{אמר רבא}: בכל דרכיך דעהו, ו{אפילו לדבר עבירה!} שאף אם אתה נצרך לעשות מעשה שיש לו השלכות לטוב ולרע, (18) תן לבך לכוון בעשייתו לצורך מצוה, ואם כך אתה עושה, הרי הוא יישר אורחותיך. (19)

{דרש בר קפרא: לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה.} (20) מבררת הגמרא: {ומה היא} אומנות זו?

{אמר רב חסדא: מחטא דתלמיותא} - אמנות מחט, שתפירותיה עשויות שורות שורות כתלמים. (21)

{תניא: רבי אומר: לעולם אל ירבה אדם רעים} [חברים] {בתוך ביתו, שנאמר} [משלי יח כד] {"איש רעים להתרועע",} כי אדם שיש לו רעים רבים, סופו שהוא מתקוטט עמהם, והם מריעין לו. (22)

{תניא: רבי אומר: אל ימנה אפוטרופוס בתוך ביתו, שאלמלי לא מינה פוטיפר את} {יוסף לאפוטרופוס בתוך ביתו, לא} היה {בא לאותו דבר} של מעשה אשתו עם יוסף (23).

{תניא: רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה?} - {לומר לך, כל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין.} (24)

{אמר חזקיה בריה דרב פרנך, אמר רבי יוחנן: למה נסמכה פרשה סוטה לפרשת תרומות ומעשרות} שנאמרה לפניה? - {לומר לך, כל} מי {שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן,} לב{סוף} הוא {נצרך לכהן על ידי אשתו,} כי סופו שתשטה אשתו עליו, ויצטרך להשקותה, (25) {שנאמר} [במדבר ה י] {"ואיש את קדשיו לו יהיו"}, ודרשה על מי שמעכב קדשיו [תרומות ומעשרות] לעצמו, ואינו נותנן לכהן, {וסמיך ליה "איש איש כי תשטה אשתו" וכתיב} עוד בסמוך {"והביא האיש את אשתו} אל הכהן וגו'". (26)

{ולא עוד, אלא} שאם מעכב אצלו את המתנות, {סוף ש}הוא עצמו {נצרך להן. שנאמר} [שם בהמשך הפסוק]: {"איש את קדשיו לו יהיו"} כי לבסוף ירד מנכסיו, ויזדקק ליטול מעשר עני ושאר מתנות עניים.

{אמר רב נחמן בר יצחק: ואם נתנן} את המתנות לכהן, לב{סוף} הוא {מתעשר, שנאמר: "איש אשר יתן לכהן לו יהיה"}. וכיון שבתחילת הפסוק הנסוב על "קדשיו" נאמר "לו יהיו" בלשון רבים, ואילו בסופו נאמר {"לו יהיה"} בלשון יחיד, משמע שסופו עוסק בשכרו, שיהיה לו {ממון הרבה.} (27)

{אמר רב הונא בר ברכיה משום רבי אלעזר הקפר: כל המשתף שם שמים בצערו}, ומברך על הרעה "דיין האמת", (28) {כופלין לו פרנסתו,} (29) שמצויה היא לו תמיד בהרוחה, {שנאמר} [איוב כב כה]: {"והיה שדי בצריך, וכסף תועפות לך",} ודרשו "צריך" מלשון צרה וצער, שאם בשעה זו יהיה שם שדי בפיו, תיכפל פרנסתו. כי "תועפות" הוא לשון כפילה (30) שהרי תרגום "וכפלת" הוא "ותעיף" [אונקלוס שמות כו ט].

{רבי שמואל בר נחמני אמר}: מי שמשתף שם שמים בצערו, {פרנסתו מעופפת לו כצפור} ובאה אליו בלא קושי, { שנאמר: והיה שדי} {בצריך, וכסף תועפות לו",} ו"תועפות" הוא מלשון מעוף.

{אמר רבי טבי אמר רבי יאשיה: כל המרפה עצמו מדברי תורה, אין בו כח לעמוד ביום צרה, שנאמר} [משלי כד י]: {"התרפית ביום צרה, צר כחכה",} ודרשו, אם התרפית מהתורה, אז יהיה כוחך צר ביום צרה, כי המלאכים התומכים באדם בעת צרה, אינם עוזרים למתרפה.

{אמר רב אמי בר מתנה אמר שמואל: ואפילו} אם נתרפה מ{מצוה אחת} בלבד, ולא חש להתעסק בה כשבאה לידו, יהיה כוחו צר ומועט ביום צרה. {ש}הרי {נאמר "התרפית}", ומשמע רפיון {מכל מקום,} ואפילו ממצוה אחת בלבד.

{אמר רב ספרא: רבי אבהו הוה משתעי} [מספר], ש{כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה, היה מעבר} שם {שנים וקובע חדשים} [אם יהיה החדש חסר או מלא] {בחוצה לארץ,} ועשה שלא כדין, כי אין מעברין (31) את השנה בחוץ לארץ (32) {שגרו אחריו} חכמים שבארץ ישראל {שני תלמידי חכמים} למחות בו, והם, {רבי יוסי בן כיפר, ובן בנו של זכריה בן קבוטל. כיון שראה אותם} חנינא, {אמר להם: למה באתם?}

{אמרו ליה: ללמוד תורה באנו!} (33)

{הכריז עליהם} חנינא: {אנשים הללו, גדולי הדור הם, ואבותיהם שמשו} בכהונה {בבית המקדש. כאותה ששנינו: זכריה בן קבוטל אומר, הרבה פעמים קריתי לפניו} [לפני כהן גדול בליל יום כפור, בשביל שלא יישן] {בספר דניאל!} ופרחי כהונה היו קורין אז לפני כהן גדול, הרי שזכריה בן קבוטל שימש בבית המקדש.

{התחיל} חנינא להורות הלכות, ומה שהיה {הוא מטמא}, הי{ו הם} [רבי יוסי בן כיפר ובן בנו של זכריה בן קבוטל] {מטהרים}, ואילו מה שהיה {הוא} אוסר, הי{ו הם מתירים,} ורצו בכך לגרום שיחשדו בו. (34)

{הכריז עליהם} חנינא: {אנשים אלו, של שוא הם, של תוהו הם!}

{אמרו לו}: הרי קודם אמרת שאנחנו גדולי הדור, ומה ש{כבר בנית, אי אתה יכול לסתור,} ולומר שאנו "שוא" ו"תוהו", וכן מה {שכבר גדרת, אי אתה יכול לפרוץ!}

{אמר להם: מפני מה, אני מטמא ואתם מטהרים} את מה שטימאתי? ומפני מה, {אני אוסר ואתם מתירים!?}

{אמרו לו: מפני שאתה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ!} ואסור לעשות כן, וכיון שעשה שלא כהוגן, סתרו את דבריו, כדי להודיע לרבים שאין ללכת אחרי הוראותיו. (35)

{אמר להם} חנינא: {והלא} גם {עקיבא בן יוסף היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ} כשירד לנהרדעא? (36)!

{אמרו לו: הנח} ל{רבי עקיבא, שלא הניח} חכם {כמותו בארץ ישראל,} לפיכך, גם כאשר ירד לחוץ לארץ יכל לעבר שנים ולקבוע חדשים. (37)

{אמר להם}: והרי {אף אני לא הנחתי} חכם {כמותי בארץ ישראל!} ואם כן, אף אני ראוי לעבר שנים בחוץ לארץ.

{אמרו לו}: אף שבשעה שעזבת את ארץ ישראל לא הנחת כמותך, (38) אבל עתה יש שם כמותך. לפי ש{גדיים שהנחת, נעשו תישים בעלי קרנים} [כלומר, אותם תלמידי חכמים שהנחת שם, נעשו גדולים ממך, ויש להם כח לנגחך בנידוי, כדלהלן]. {והם שגרונו אצלך, וכן אמרו לנו: לכו ואמרו לו} לחנינא {בשמנו, "אם שומע הוא} בקולנו ויפסיק לעבר שנים, {מוטב, ואם לאו, יהא בנדוי!".}