דף יג - א

{לא שיעקר} שם {"יעקב" ממקומו,} שהרי בירידתו למצרים עדיין נקרא "יעקב" [וכדלהלן], {אלא,} הכוונה שיהא השם {"ישראל" עיקר, ו}השם {"יעקב"} יהיה {טפל לו.}

{וכן הוא אומר} שבגאולה העתידה עדיין יזכירו את יציאת מצרים, שנאמר [ישעיה מג יח]: {"אל תזכרו ראשונות וקדמוניות אל תתבוננו", "אל תזכרו ראשונות" זה שעבוד מלכיות,} כי בעת הגאולה ישכחו את השעבוד והגאולה מגלות בבל מדי ויוון, (1) {"וקדמוניות אל תתבוננו" זו יציאת מצרים} שרק יזכרוה, אך לא יתבוננו בה כמו שהתבוננו עד ביאת המשיח.

והטעם לכך מבואר בהמשך הנבואה {"הנני עושה חדשה עתה תצמח", תני רב יוסף זו מלחמת גוג ומגוג,} כי מחמת המלחמות הגדולות ועוצם הגאולה העתידה, ישכח כליל זכרון שעבוד מלכיות, ויכהה זכרון יציאת מצרים.

{משל למה הדבר דומה: לאדם שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב, וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה זאב.} אחר כך {פגע בו ארי, וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה ארי.} לבסוף {פגע בו נחש וניצל ממנו, שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה נחש. אף כך ישראל צרות אחרונות משכחות את הראשונות.} (2)

מביאה הברייתא עוד דוגמא לשם שהשתנה, אך לא נעקר לגמרי:

נאמר בדברי הימים א [א כז] {"אברם הוא אברהם".} ודרשו שמות אלו כקיצור תיבות, {בתחלה} נקרא "אברם" מלשון "אב ארם", כי {נעשה אב ל}אנשי ארצו, (3) {ארם. ולבסוף} נקרא "אברהם" מלשון "אב המון", כי {נעשה} {אב לכל העולם כולו.} והרי הכתוב הנזכר קוראו עדיין "אברם", ומוכח שלא בטל שמו הראשון לגמרי.

{"שרי" היא "שרה". בתחלה} נקראה "שרי" מלשון שרה על יחיד, כי {נעשית שרי לאומתה,} (4) {ולבסוף} נקראה "שרה" לרבים, כי {נעשית שרה לכל העולם כולו.}

{תני בר קפרא: כל הקורא לאברהם "אברם", עובר בעשה. שנאמר} [בראשית יז ה] {"והיה שמך אברהם".} (5) {רבי אליעזר אומר: עובר בלאו, שנאמר} [שם] {"ולא יקרא עוד} [{את}] {שמך אברם".} (6)

מבררת הגמרא: {אלא מעתה, הקורא לשרה שרי,} האם {הכי נמי} שגם הוא יעבור בלאו, לפי שנאמר שם "לא תקרא את שמה שרי"? (7)

משיבה הגמרא: {התם, קודשא בריך הוא אמר} רק {לאברהם} [שם] {"שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה",} והוראה זו נאמרה בלשון יחיד, שנאמרה רק לאברהם, ואינה כהוראה "לא יקרא", שהיא הוראה כללית, על עצם השם של אברהם שלא יקרא שוב "אברם" בפי כלם. (8)

מבררת הגמרא: {אלא מעתה, הקורא ליעקב "יעקב",} האם {הכי נמי}, שגם הוא יעבור בלאו, שנאמר [שם לה י] "לא יקרא שמך עוד יעקב"?

משיבה הגמרא: {שאני התם, דהדר אהדריה קרא,} שהרי לאחר זמן, בירידתו למצרים, קראו שוב "יעקב", {דכתיב} [שם מו ב] {"ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה,} {ויאמר יעקב יעקב".} (9)

{מתיב רבי יוסי בר אבין ואיתימא רבי יוסי בר זבידא}: הרי נאמר [נחמיה ט ז] {"אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם".} ומוכח שגם עתה מותר לקראו "אברם"?

{אמר ליה: התם, נביא הוא דקא מסדר לשבחיה דרחמנא,} ומספר {מאי דהוה מעיקרא}, והאיסור הוא לקראו היום "אברם", אך מותר לספר שפעם היה נקרא "אברם", לפני שנעקר שמו. (10)

(((הדרן עלך פרק מאימתי)))

(((מתניתין:)))

{היה קורא} פרשת קריאת שמע {בתורה} תוך כדי קריאתו להגהת הספר, {והגיע זמן המקרא} [זמן קריאת שמע], {אם כוון לבו} לקרוא, ולא רק להגיה, {יצא} ידי חובת קריאת שמע (1).

המשנה מפרטת את האופנים שבהם מותר להפסיק בדיבור באמצע קריאת שמע, והיכן יפסיק: {בפרקים,} בין "פרק" ל"פרק" [ובסמוך יתבאר מהו "פרק"] {שואל} - מקדים שלום - {מפני הכבוד,} לאדם נכבד שראוי להקדים לשאול בשלומו, {ו}גם {משיב} שלום לאדם נכבד שהקדים ושאל בשלומו (2).

{ובאמצע} הפרק {שואל} שלום רק {מפני היראה}, מאדם שחושש שמא יהרגנו אם לא יקדים לו שלום (3), {ו}גם {משיב} לו שלום, [אך אינו שואל ומשיב מפני הכבוד], {דברי רבי מאיר.}

{רבי יהודה אומר,} חלוק דין השואל מדין המשיב: {באמצע} הפרק {שואל מפני היראה ומשיב} אפילו {מפני הכבוד, ו}אילו {בפרקים שואל מפני הכבוד, ו}אולם כשהקדימו בשלומו {משיב שלום לכל אדם.}

{אלו הן בין הפרקים}:

{בין ברכה ראשונה,} "יוצר אור" בשחרית ו"מעריב ערבים" במעריב, {לשניה,} "אהבה רבה" בשחרית ו"אהבת עולם" בערבית. (4) {בין} ברכה {שניה ל"שמע"} (5).

{בין} סוף פרשת {"שמע" ל}תחילת פרשת {"והיה אם שמוע".}

{בין} סוף פרשת {"והיה אם שמוע" ל}תחילת פרשת {"ויאמר".}

{בין} סוף פרשת {ו"יאמר"} [דהיינו אחר תיבות "ה' אלוהיכם"] {ל"אמת ויציב".}

{רבי יהודה אומר: בין "ויאמר" ל"אמת ויציב"} (6) {לא יפסיק}, (7) {} [ובגמרא יתבאר במה נחלקו].

{אמר רבי יהושע בן קרחה: למה קדמה פרשת "שמע" ל"והיה אם שמוע"} בסדר אמירתן ב"קריאת שמע"? (8), {כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה} באומרו "ה' אלוהינו", {ואחר כך מקבל עליו עול מצוות,} כשאומר "והיה אם שמע תשמעו אל מצוותי". (9) ולמה קדמה אמירת {"והיה אם שמוע" ל"ויאמר"?}, (10)

משום {ש"והיה אם שמוע"} נאמר בה "ולמדתם אותם וגו'" דהיינו תלמוד תורה שהוא {נוהג בין ביום ובין בלילה,} ואילו ב{"ויאמר"} נאמרה פרשת ציצית (11), וחיובה {אינו נוהג אלא ביום בלבד.}

(((גמרא:)))

מדייקת הגמרא ממה ששנינו כי דוקא "אם כוון לבו יצא": {שמע מינה} כדעת האומר [בראש השנה כח א] {מצוות צריכות כוונה} (12) - שיתכוון לעשות את המעשה כדי לצאת בו ידי חובתו במצוה (13).

דוחה הגמרא: {מאי "אם כוון לבו"} - {לקרות}, לקרא בתורה גרידא, ואינו צריך להתכוון לשם מצוה.

ותמהה הגמרא על כך: למה צריך להוסיף ולכוון {"לקרות", והא קא קרי} וכיצד יתכן שקורא ואינו מתכוון לקרא?

ומבארת: מדובר {ב}אדם ה{קורא להגיה} ספר תורה מטעויות, ואין קריאתו נחשבת "קריאת שמע" אלא אם התכוון לקרא [אף שאינו צריך לכוון לקיים מצוה בקריאתו] (14).

{תנו רבנן: קריאת שמע} צריך לקרותה {ככתבה,} דהיינו, בלשון הקדש דוקא, {דברי רבי. וחכמים אומרים,} יכול לקרותה {בכל} {לשון.} (15) ומבארת הגמרא: {מאי טעמא דרבי?} {אמר קרא, "והיו",} ומשמעותו {בהוייתן יהיו,} שיאמרו כמו שנכתבו, בלשון הקדש. (16) {ורבנן, מאי טעמייהו?}

{אמר קרא, "שמע",} ומשמעותו, {בכל לשון שאתה שומע.} (17)

ומקשה הגמרא: {ולרבי נמי, הא כתיב " שמע"!?}

ומבארת: {ההוא} "שמע" {מיבעי ליה} ללמד את הקורא קרית שמע: {השמע לאזניך מה שאתה מוציא בפיך!}

{ו}מאידך, {רבנן,} שלמדו ממקרא זה שקורא בכל לשון, לא הוצרכו ללמוד ממנו כרבי, כי {סברי להו כמאן דאמר} שהקורא קריאת שמע, גם אם {לא השמיע לאזנו, יצא.}

ומקשה הגמרא: {ולרבנן נמי, הא כתיב "והיו",} שמשמע בהוייתן יהיו!?

ומבארת: {ההוא, מיבעי ליה} ללמד לקורא קריאת שמע שיקרא את התיבות כסדרן, {שלא יקרא למפרע} [מהסוף להתחלה] (18).

אך מאידך תמוה: {ורבי,} הדורש מ"והיו" שיש לקרוא קריאת שמע ככתיבתה בלשון הקדש דוקא, זה {"שלא יקרא למפרע", מנא ליה?}

ומבארת הגמרא: {נפקא ליה מ"דברים} - {הדברים",} שהיה ראוי לומר "והיו דברים האלה", והאות ה"א בתיבת "הדברים" היא מיותרת, ובאה ללמד שיאמר כסדר שנכתבו הדברים, ולא למפרע.

ומבארת הגמרא: {ורבנן,} הוצרכו למעט קריאה למפרע מ"והיו", משום שיתור הה"א של {"דברים} - {הדברים", לא דרשי.}

מדייקת הגמרא ממה שהוצרך רבי לדרוש מקרא של "והיו", שקריאת שמע ככתבה דוקא: {למימרא, דסבר רבי דכל התורה כולה בכל לשון נאמרה}, ואין צריך לקרא קריאת התורה דוקא בלשון הקדש. (19)

{דאי סלקא דעתך} דוקא {בלשון הקדש נאמרה,} אם כן, המיעוט של {"והיו" דכתב רחמנא} לגבי קריאת שמע, { למה לי?} והרי לא גרע דין קריאתה מקריאת התורה!?

דוחה הגמרא: אפילו אם כל התורה נקראת דוקא בלשון הקדש, {איצטריך} מיעוט "והיו" ללמד שגם קריאת שמע נאמרת דוקא בלשון הקדש. {משום דכתיב} בה {"שמע"}, ולולי המיעוט של "והיו" היינו אומרים ש"שמע" משמעותו היא בכל לשון שאתה שומע. [ורק מחמת המיעוט של "והיו" אנו אומרים ש"שמע" נדרש להשמיע לאזנו].

ומדייקת הגמרא מאידך:

{למימרא, דסברי רבנן דכל התורה כולה בלשון הקדש נאמרה}, וצריך לקרא קריאת התורה דוקא בלשון הקדש. {דאי סלקא דעתך בכל לשון נאמרה, "שמע" דכתב רחמנא} ללמד שקריאת שמע נקראת בכל לשון שאתה שומע, {למה לי?}

דוחה הגמרא: אפילו אם כל התורה נקראת דוקא בכל לשון, {איצטריך} ללמוד מ"שמע" שגם קריאת שמע בכל לשון, {משום דכתיב} בה "והיו", ולולי משמעות "שמע" יתכן לדרוש כרבי, שיש לקותה דוקא ככתבה בלשון הקדש. [ועתה, כיון שנאמר "שמע", דורשים חכמים את "והיו" ללמד שלא יקראנה למפרע].

{תנו רבנן: "והיו", שלא יקרא למפרע.}

{"הדברים על לבבך". יכול תהא כל הפרשה צריכה כוונה?} (20) {תלמוד לומר "האלה",} ללמד שרק {עד כאן,} עד "על לבבך" (21) {צריכה כוונה,} ואם לא כוון לא יצא. {מכאן ואילך, אינה צריכה כוונה} לעיכובא, { דברי רבי אליעזר.}