{אמר לו רבי עקיבא: הרי הוא אומר} {ע} {"אשר אנכי מצוך היום על לבבך"}. ואילו כדבריך, שדי בכוונה עד כאן, הרי היה צריך לומר בלשון עבר, "אשר צויתיך". ובהכרח, {מכאן אתה למד, ש}גם {כל הפרשה כולה צריכה כוונה,} שעל כולה נאמר "על לבבך". (22)
{אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי עקיבא,} שכל הפרשה הראשונה צריכה כוונה (23).
{איכא דמתני לה,} לדברי רבה בר בר חנה, {אהא דתניא}:
{הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו} להבנת המילים בשתי הפרשיות הראשונות. (24)
{רבי אחא משום רבי יהודה אומר: כיון שכוון לבו בפרק ראשון, שוב אינו צריך.}
ועל כך {אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי אחא שאמר משום רבי} {יהודה,} שדי בכוונת פרק ראשון בלבד (25).
{תניא אידך: "והיו",} מלמד {שלא יקרא למפרע.}
{"על לבבך"} - {רבי זוטרא אומר,} בא הכתוב ללמד כי {עד כאן}, עד תיבות "על לבבך", (26) {מצות כוונה. מכאן ואילך, מצוות קריאה} בלבד, ואינו צריך לכוון.
{רבי יאשיה אומר}: "על לבבך" בא ללמד להפך: {עד כאן,} עד סוף פרשה ראשונה, יש גם {מצות קריאה.} אך {מכאן ואילך,} בפרשה שניה, אין בה אלא {מצות כוונה} בלבד.
והגמרא דנה בדבריהם ומבארת את כוונתם:
והניחה הגמרא שלפי רבי זוטרא יש בפרשה הראשונה רק "מצוות כוונה", ולא מצות קריאה, ודבריו הם תמוהים, לכאורה.
כי {מאי שנא "מכאן ואילך",} בפרשה השניה, שיש בה {מצות קריאה,} משום {דכתיב} בה {"לדבר בם",} הרי {הכא נמי,} בפרשה ראשונה יש בה מצות קריאה, כי {הא כתיב} גם בה {"ודברת בם"!?}
ומבארת הגמרא: {הכי קאמר} רבי זוטרא: {עד כאן,} עד סוף פרשה ראשונה, יש {מצוות כוונה ו}גם מצוות {קריאה.} אך {מכאן ואילך}, בפרשה השניה, יש רק מצוות {קריאה, בלא כוונה.}
ועדיין דנה הגמרא בדברי רבי זוטרא: {ומאי שנא} פרשה ראשונה (27) שאמר עליה {"עד כאן מצוות כוונה וקריאה",} משום {דכתיב} בה {"על לבבך",} ללמד על מצוות כוונה, וגם נאמר בה {"ודברת בם"} ללמד על מצוות קריאה. הרי {התם נמי,} בפרשה שניה, {הא} {כתיב "על לבבכם",} וגם נאמר בה {"לדבר בם"}. ואם כן, למה אין גם בה מצוות כוונה!?
ומבארת הגמרא: רבי זוטרא סבר ש{ההוא} "על לבבכם" האמור בפרשה השניה, לא נאמר כלל לגבי כוונה, אלא {מיבעי ליה ל}למד {כדרבי יצחק, דאמר "ושמתם את דברי אלה} על לבבכם", מלמד הכתוב ש{צריכה שתהא שימה,} הנחת תפילין של יד, {כנגד הלב.}
ועתה מבארת הגמרא את דברי רבי יאשיה:
{אמר מר: רבי יאשיה אומר, עד כאן מצות קריאה. מכאן ואילך מצוות כוונה.}
ודנה הגמרא: {מאי שנא מכאן ואילך,} בפרשה שניה, שיש בה {מצוות כוונה משום דכתיב "על לבבכם", הכא נמי,} בפרשה ראשונה, {הא כתיב "על לבבך".}
ומבארת הגמרא: {הכי קאמר} רבי יאשיה: {עד כאן} בפרשה ראשונה יש גם {מצוות קריאה} {ו}גם מצוות {כוונה.} אך {מכאן ואילך} בפרשה שניה, יש רק מצוות {כוונה, בלא קריאה.}
ועדיין דנה הגמרא בדברי רבי יאשיה: {ומאי שנא} פרשה ראשונה שאמר עליה {"עד כאן מצוות קריאה וכוונה",} משום {דכתיב} בה {"על לבבך"} ללמד על מצוות כוונה, וגם נאמר בה {"ודברת בם"} ללמד על מצוות קריאה. הרי {התם נמי,} בפרשה שניה, {הא כתיב "על לבבכם",} וגם נאמר בה {"לדבר בם",} ואם כן, למה אין בה גם מצוות קריאה.
ומבארת הגמרא: רבי יאשיה סבר ש{ההוא} "לדבר בם", לא נאמר כלל לגבי קריאת שמע, (28) אלא {בדברי תורה כתיב.} שהרי נאמר שם "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם{". והכי קאמר רחמנא: אגמירו בנייכו} {תורה, כי היכי דליגרסו בהו.}
{תנו רבנן: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". עד כאן}, עד סוף פסוק זה בלבד {צריכה} (29) קריאת שמע {כוונת הלב}, להבין שבדבריו אלו מקבל עול מלכות שמים, {דברי רבי מאיר.}
{אמר רבא: הלכה כרבי מאיר.}
{תניא, סומכוס אומר: כל המאריך ב}אמירת {"אחד"} כדי לכוון בה, {מאריכין לו ימיו ושנותיו.} (30)
{אמר רב אחא בר יעקב: ו}היינו דוקא כשמאריך {ב}אמירת ה{דלי"ת} שבתיבת אחד, שבה הוא מכווין להמליך את הקב"ה בד' רוחות, (31) ולא כשמאריך בחי"ת (32).
{אמר רב אשי: ובלבד שלא יחטוף ב}אמירת ה{חי"ת} שבתיבת אחד. (33)
{רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי חייא בר אבא, חזייה} רבי חייא לרבי ירמיה {דהוה מאריך טובא} באמירת "אחד", {אמר ליה: כיון} שהארכת כדי שיעור שבו {אמליכתיה} קבלת עול מלכות שמים, בכוונתך שה' אחד {למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים, תו לא צריכת} להאריך יותר (34).
{אמר רב נתן בר מר עוקבא אמר רב יהודה} הקורא קריאת שמע כשהוא מהלך, צריך (35) לעצור מהילוכו כדי לומר {"על לבבך" בעמידה} כדי שיכוון בה יותר מעת הילוכו. ותמהה הגמרא וכי דוקא תיבות {"על לבבך" סלקא דעתך} שיאמר בעמידה, ואילו את שאר הפרשה יאמר בהליכה?
ומבארת הגמרא: {אלא אימא} מתחילת הפרשה {עד "על לבבך"} יאמר {בעמידה} כי עד כאן מצוות כוונה, (36) {מכאן ואילך לא.}
{ורבי יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה} (37). {ואזדא רבי יוחנן לטעמיה} לעיל, { דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי אחא שאמר משום רבי יהודה} שכל הפרשה הראשונה טעונה כוונה, ולכן צריך לומר כולה בעמידה (38).
{תנו רבנן: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" זו קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא} (39).
ומבארת הגמרא היכן מצינו שרבי היה קורא רק פסוק ראשון: {אמר ליה רב לרבי חייא}: ראיתי את רבי מתחיל ללמד קודם זמן קריאת שמע, וכשהגיע הזמן {לא חזינא לרבי} ["רבי יהודה הנשיא"] {דמקבל עליה עול מלכות שמים.}
{אמר ליה} רבי חייא: {"בר פחתי}" [בן גדולים], {בשעה ש}רבי {מעביר ידיו על} {פניו} (40) באמצע השיעור, אז הוא קורא קריאת שמע ו{מקבל עליו עול מלכות שמים.}
ודנה הגמרא: האם אחר השיעור היה רבי {חוזר וגומרה}, (41) {או} כיון שעבר זמנה שוב {אין חוזר וגומרה?} {בר קפרא אמר: אינו חוזר וגומרה} (42).
{רבי שמעון ברבי אמר: חוזר וגומרה.}
{אמר ליה בר קפרא לרבי שמעון ברבי: בשלמא לדידי דאמינא אינו חוזר וגומרה, היינו דמהדר} [מקפיד] {רבי} ללמד כל יום {שמעתא דאית ביה} ענין {יציאת מצרים} כדי לצאת בכך חיוב הזכרת יציאת מצרים, ונצרך לכך משום שאינו אומר פרשת "ויאמר" (43).
{אלא לדידך דאמרת} שאחר השיעור {חוזר וגומרה, למה ליה לאהדורי} להזכירה בתוך השיעור, והרי יוצא ידי חובתו בהזכרתו אחר כך כי זמנה כל היום.
וענה לו רבי שמעון: רבי הוצרך לדבר בשיעורו מענין יציאת מצרים, כיון שלכתחילה צריך {להזכיר יציאת מצרים בזמנה,} דהיינו בזמן קריאת שמע (44).
{אמר רבי אילא בריה דרב שמואל בר מרתא משמיה דרב: אמר} פסוק {"שמע ישראל}" בכוונה, {ו}כשהמשיך לקרוא את שאר הפרשה {נאנס בשינה} ואמרם מתוך נמנום בלא כוונה (45), {יצא} ידי חובתו בכל הפרשה.
הגמרא מסייעת לדבריו: {אמר ליה רב נחמן} {לדרו עבדיה,} אם תראה שאני מנמנם בקריאת שמע, {בפסוקא קמא צערן} כדי שאתעורר ואקרא בכוונה, אך {טפי לא תצערן.}
וכן מצינו ש{אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה: אבוך}, רבה, {היכי הוה עביד} כשהיה מתנמנם בקריאת שמע?, {אמר ליה, בפסוקא קמא הוה קא מצער נפשיה} לקרוא בכוונה, { טפי לא הוה מצער נפשיה.}
{אמר רב יוסף: פרקדן} אדם השוכב על גבו ופניו למעלה (46), {לא יקרא קריאת שמע} משום שמקבל עול מלכות שמים בדרך גאוה.
ומדייקת הגמרא: משמע שרק {מקרא} קריאת שמע {הוא דלא ליקרי} כשהוא פרקדן, { הא מיגנא} לישון באופן זה {מישרא שרי}, ולכאורה תמוה {והא רבי יהושע בן לוי לייט} [קילל] {אמאן דגני אפרקיד} (47)?
מתרצת הגמרא: {אמרי: מיגנא כי מצלי}, כשהוא מוטה על צדו מעט - {שפיר דמי} אף שהוא שוכב על גבו, אבל {מקרא} קריאת שמע {אף על גב דמצלי אסור} (48) כי עדיין נחשב כדרך גאוה, ורב יוסף עסק באופן זה ולכן לא אסר אלא לקרוא קריאת שמע.
ומקשה הגמרא: {והא רבי יוחנן} שכב על גבו ו{מצלי} והטה על צדו {וקרי} קריאת שמע, ומוכח שאינו נחשב דרך גאוה (49).
ומחלקת הגמרא: {שאני רבי יוחנן} משאר בני אדם, שהותר לו לקרא כשהוא שוכב על גבו ומוטה מעט על צדו, כיון {דבעל בשר הוי} וקשה לו לשכב על צדו לגמרי, ולכן די לו בהטיה על צדו כדי שלא תחשב שכיבתו דרך גאוה.
שנינו במשנה: {ובפרקים שואל} מפני הכבוד ומשיב ... דברי רבי מאיר.
הגמרא דנה ממה נפשך: {"משיב" מחמת מאי? אילימא מפני הכבוד, השתא} הרי כבר שנינו שמפסיק ו{משאל שאיל} שלום מפני הכבוד, {אהדורי מיבעיא!?} והרי יש יותר צורך להשיב שלום מאשר להקדימו למי שלא שאל בשלומו.
{אלא} תאמר שכוונת המשנה ש{שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם,} אם כן {אימא סיפא, "ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב"} ולפי הביאור ברישא יש לדון בסיפא {"משיב" מחמת מאי, אילימא מפני היראה, השתא} הרי כבר שנינו שמפסיק ו{משאל} {שאיל} שלום מפני היראה, {אהדורי מיבעיא?}
{אלא} תאמר שהכוונה בסיפא שבאמצע משיב {מפני הכבוד,} אם כן נמצא ד{היינו ד}עת {רבי יהודה} שחלק בסיפא על תנא קמא, {דתנן "רבי יהודה אומר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד, ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם"}. ובמה נחלק על רבי מאיר? (50) לפיכך מבארת הגמרא: משנתנו {חסורי מחסרא} ברישא ובסיפא, {והכי קתני: בפרקים שואל מפני הכבוד ואין צריך לומר שהוא משיב} מפני הכבוד, {ובאמצע שואל מפני היראה ואין צריך לומר שהוא משיב} מפני היראה, {דברי רבי מאיר.}
{"רבי יהודה אומר: באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד}, (51)