{ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם}".
ומוכיחה הגמרא שכך צריך להוסיף במשנתנו: כי {תניא נמי} בברייתא {הכי: הקורא את שמע, ופגע בו רבו או גדול הימנו,} (1) {בפרקים, שואל מפני הכבוד, ואין צריך לומר שהוא משיב} מפני הכבוד. {ובאמצע, שואל מפני היראה, ואין צריך לומר שהוא משיב} מפני היראה, {דברי רבי מאיר.}
{רבי יהודה אומר: באמצע, שואל מפני היראה, ומשיב מפני הכבוד. ובפרקים, שואל מפני הכבוד, ומשיב שלום לכל אדם.}
{בעא מינה אחי} [שם אמורא], שהוא היה {תנא} [שונה הברייתות] {דבי רבי חייא, מרבי חייא}: אם הוצרך לשאול או להשיב שלום מפני הכבוד או מפני היראה {ב}שעה שהוא קורא {הלל, ו}כן {ב}שעת קריאת {המגילה, מהו שיפסיק?} (2)
וצדדי הספק הם: {מי אמרינן} מותר לפסוק, מ{קל וחומר,} שהרי מצינו שבאמצע {קריאת שמע דאורייתא} (3) {פוסק} לשאול או להשיב שלום, ואם כן, { הלל,} שמצוותו רק מ{דרבנן} (4) {מיבעיא?!} (5)
{או דילמא,} כיון שהלל ומגילה נקראים ל{פרסומי ניסא,} הרי דין קריאתם {עדיף} מקריאת שמע לענין שלא יפסוק בהן, כי מעלת הפרסום תלויה ברצף ההזכרה.
{אמר לי} רבי חייא לאחי: {פוסק} כמו בקריאת שמע, {ואין בכך כלום!} (6)
{אמר רבה}: דיני ההפסקה בהלל תלויים בחיוב אמירתו: {ימים שהיחיד} (7) {גומר בהן את ההלל}, (8) {בין פרק לפרק פוסק} לשאול מפני הכבוד, {באמצע הפרק אינו פוסק} לשאול מפני הכבוד אלא מפני היראה (9).
{וימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל} אלא קוראו בדילוג, {אפילו באמצע הפרק פוסק} לשאול מפני הכבוד ומפני היראה (10).
מקשה הגמרא: {איני, והא רב בר שבא} שהיה אדם נכבד, {איקלע לגביה דרבינא, וימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל הוה, ו}בכל זאת {לא פסיק ליה} רבינא כדי לשאול בשלומו (11)?
ומתרצת הגמרא: {שאני רב בר שבא דלא חשיב עליה דרבינא}, ולכן לא הפסיק כדי לשאול בשלומו.
{בעי מיניה} (12) {אשיאן,} שהיה {תנא דבי רבי אמי, מרבי אמי}: אדם {השרוי בתענית, מהו שיטעום} תבשיל, כדי לדעת אם צריך להוסיף בו תבלין? (13)
וצדדי הספק הם:
האם רק איסור {אכילה ושתיה קביל עליה} כשקיבל על עצמו "תענית", {או דילמא} איסור {הנאה} ממאכל ומשתה {קביל עליה.} (14) {ו}כיון שגם בטעימה גרידא {הא איכא} הנאה, הרי היא בכלל איסורו.
{אמר ליה} רב אמי לאשיאן: {טועם, ואין בכך} {כלום!} (15)
{תניא נמי הכי: מטעמת}, טעימת תבשיל, {אינה טעונה ברכה.} (16) {והשרוי בתענית טועם, ואין בכך כלום.} {עד כמה} יכול לטעום? (17) - {רבי אמי ורבי אסי טעמי עד שיעור רביעתא} [רביעית הלוג] (18).
{אמר רב: כל הנותן שלום} (19) {לחברו קודם שיתפלל,} (20) {כאילו עשאו במה.} כי בהעדיפו את כבוד חברו לפני השכינה, הוא דומה לאדם המקריב קרבנו בבמה במקום להביאו אל המזבח לפני ה'. {שנאמר} [ישעיה ב כב] {"חדלו לכם מן} העיסוק בכבוד {האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא?"} ולפי פשוטו היה ראוי לומר "כי מה נחשב", ולכן דרשו, {אל תקרי {"ב}ָּ{מ}ֶה", אלא {"ב}ָּ{מ}ָה".}
{ושמואל אמר}: אין צורך לדרוש את הפסוק, כי משמעותו היא בלשון תמיהה: {במה חשבתו לזה} שהקדמת לשאול בשלומו, {ולא} הקדמת להתפלל {לאלוה.} {מתיב רב ששת} ממשנתנו, האומרת: {בפרקים שואל מפני הכבוד, ומשיב.} והרי קריאת שמע קודמת לתפילה, ואיך מותר לשאול בה לשלום קודם התפילה? (21)
{תרגמה רבי אבא}: איסור שאלת שלום לפני התפילה (22) הוא רק {במשכים לפתחו} של חברו קודם התפילה כדי לשאול בשלומו (23), ואילו משנתנו עוסקת באופן שנפגש בחברו במקרה [בעת שקרא קריאת שמע].
{אמר רבי יונה אמר רבי זירא: כל העושה} {חפציו קודם שיתפלל כאילו בנה במה.} (24)
{אמרו ליה, "במה" אמרת?} והרי דמיון זה אינו שייך אלא במקדים כבוד האדם לכבוד המקום, כגון ששואל בשלום חברו קודם התפילה, אך לא בעשיית חפציו.
{אמר להו, לא.} לא דימיתיו לבונה במה, אלא רק {"אסור" קא אמינא. וכדרב אידי בר אבין. ד אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן: אסור לו} (25) {לאדם לעשות חפציו} (26) {קודם שיתפלל}, (27) {שנאמר} [תהלים פה יד] {"צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו".} ומשמעותו, שיקדים להתפלל ולהצדיק לבוראו, ורק אחר כך יפנה לדרכו ולעסקיו. (28)
{ואמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן: כל המתפלל ואחר כך יוצא לדרך, הקב"ה עושה} [מצליח] {לו חפציו. שנאמר} [תהלים פה יד] {"צדק לפניו יהלך, ו}אז הקב"ה {ישם לדרך פעמיו}" (29).
{אמר רבי יונה אמר רבי זירא: כל הלן שבעת ימים בלא חלום נקרא "רע", שנאמר} [משלי יט כג] {"ושבע ילין} - {בל יפקד רע".} ודרשו, {אל תקרי {"ש}ָׂ{ב}ֵע" אלא {"ש}ֶׁ{ב}ַע".} וביאורו, שחלום רע הוא סיעתא דשמיא לעורר את האדם לתקן דרכו, ואם לא הראוהו חלום רע שבעה ימים, נראה שאינו ראוי לפקדו משמים (30).
{אמר ליה רב אחא בריה דרבי חייא בר אבא} לרבי יונה: {הכי אמר רבי חייא אמר רבי} {יוחנן: כל המשביע עצמו מדברי תורה,} ואחר כך {לן, אין מבשרין אותו בשורות רעות, שנאמר "ושבע} מדברי תורה {ילין} - {בל יפקד רע".}
שנינו במשנה: {אלו הן בין הפרקים}:
{אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה, דאמר בין "אלהיכם" ל"אמת ויציב" לא יפסיק} כלל, ואפילו להשיב.
ועוד {אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: מאי טעמיה דרבי יהודה?} והרי פרשת ציצית מסתיימת ב"אלהיכם" ואילו "אמת ויציב" הוא תחילת הברכה שאחרי הקריאה, ולמה לא יפסיק בו כ"בין הפרקים"?
וביאר, שרבי יהודה סבר שראוי לאמרם יחד,