משום {דכתיב} {ע} [ירמיה י י] {"וה' אלוהים אמת}". וכיון שמצינו שהנביא חיברם, אין מפסיקים ביניהם. (31) ועתה דנה הגמרא באופן שהפסיק אחר שאמר "ה' אלהיכם אמת", (32) האם כשמתחיל לומר שוב את ברכת "אמת ויציב" הוא {חוזר ואומר} פעם נוספת {"אמת", או} שמתחיל ב"ויציב" ו{אינו חוזר ואומר "אמת"?}
ונחלקו בכך אמוראים: {אמר רבי אבהו אמר} {רבי יוחנן: חוזר ואומר "אמת". רבה אמר: אינו חוזר ואומר "אמת".} (33)
{ההוא} גברא {דנחית,} ירד לפני התיבה, {קמיה דרבה. שמעיה רבה דאמר "אמת אמת" תרי זימני,} ולא חזר ואמר "ה' אלוהיכם אמת". (34) {אמר רבה: כל "אמת אמת",} - שטף הלשון של תיבת "אמת", {תפסיה להאי.} {אמר רב יוסף: כמה מעליא ההיא שמעתתא} דלהלן:
{דכי אתא רב שמואל בר יהודה} מארץ ישראל לבבל {אמר: אמרי במערבא} כשקוראים בארץ ישראל קריאת שמע ב{ערבית} אין אומרים כל פרשת ציצית אלא רק {"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אני ה' אלהיכם אמת".} (35) כי מצות ציצית אינה נוהגת בלילה, ואין צורך להזכירה.
{אמר ליה אביי: מאי מעליותא דהאי שמעתתא? ו}כי לא היו צריכים לומר את כולה, {הא אמר רב כהנא אמר רב}: בקריאת שמע בערבית {לא יתחיל,} אינו צריך להתחיל לקרא פרשת ציצית, {ואם התחיל, גומר!} (36) וכיון שבני ארץ ישראל התחילו לאמרה, למה לא גמרו לומר כולה?
{וכי תימא} שאמירת {"ואמרת אליהם"} בלבד {לא הוי התחלה,} כי עדיין לא התחילו לומר את ענין מצות ציצית, ולכן יכלו לדלג ולומר רק את סוף הפרשה.
{והאמר רב שמואל בר יצחק אמר רב}: קריאת {"דבר אל בני ישראל" לא הוי התחלה,} אבל {קריאת "ואמרת אליהם" הוי התחלה.} ואם כן למה לא סיימו לומר את כל הפרשה? מתרצת הגמרא: {אמר רב פפא: קסברי במערבא} שאמירת {"ואמרת אליהם" נמי לא הוי התחלה,} ואינו מתחייב להמשיך לומר את כל הפרשה {עד דאמר "ועשו להם ציצית"}, שרק אמירת ההתחלה של ענין ציצית האמור בה מחייב לומר את כולה.
{אמר אביי: הלכך, אנן} בני בבל {אתחולי מתחלינן} לקרא פרשת ציצית בערבית עד "ואמרת אליהם", כמו {דקא מתחלי במערבא} [ובכך אנו נוהגים שלא כרב שאמר "לא יתחיל"]. {וכיון דאתחלינן,} ודעתנו ש"ואמרת אליהם" נחשבת התחלה, {מגמר נמי גמרינן} לומר את כל הפרשה. {דהא אמר רב כהנא אמר רב, "לא יתחיל, ואם התחיל גומר".}
{חייא בר רב אמר}: אם {אמר "אני ה' אלהיכם" צריך} לסיים ו{לומר "אמת",} כלשון הנביא "וה' אלוהים אמת". וגם עליו להמשיך את הברכה המתחילה ב"אמת ואמונה". אבל אם קרא פרשת ציצית ו{לא אמר "אני ה' אלוהיכם", אינו צריך לומר "אמת",} ולא את המשך הברכה.
ומקשה הגמרא: איך יכול לדלג על כל פרשת ציצית והברכה שאחריה, {והא} שנינו לעיל [יב ב] שהקורא {בעי לאדכורי יציאת} {מצרים} בלילה? (37)
ומתרצת הגמרא: {דאמר הכי}: (38) {"מודים אנחנו לך ה' אלוהינו שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועשית לנו ניסים וגבורות על הים ושרנו לך"}, ומסיים "מי כמכה" (39) עד "גאל ישראל", ומקיים בזה את חיובו להזכיר יציאת מצרים בלילות.
שנינו במשנה: אמר רבי יהושע בן קרחה, למה קדמה פרשת שמע {ל"והיה אם שמע"? כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה.}
ומביאה הגמרא טעם נוסף להקדמת "שמע" ל"והיה אם שמע".
{תניא: רבי שמעון בן יוחאי אומר, בדין הוא שיקדים} לקרוא פרשת {"שמע" ל}פני {"והיה אם שמע",} משום {שזה,} "שמע", עוסקת בחיוב האדם {ללמוד} תורה בעצמו, וכמו שנאמר בה "ודברת בם", {ו}אילו {זה,} "והיה אם שמע", עוסקת בחיוב {ללמד} אחרים, שהרי נאמר בה "ולמדתם אותם". ובהכרח צריך האדם להקדים וללמוד בעצמו, ורק אחר כך יוכל ללמד אחרים.
ומשום כך קדמה גם אמירת פרשת {"והיה אם שמע" ל"ויאמר", שזה,} "והיה אם שמע", נאמר בה {ללמד} תורה, {ו}אילו {זה,} "ויאמר", נאמר בה רק {לעשות} מצוות ציצית.
ותמהה הגמרא: {אטו,} וכי {"שמע"} רק {"ללמוד" אית ביה,} וכי {"ללמד" ו"לעשות" לית ביה? והא כתיב} בפרשת "שמע" {"ושננתם",} דהיינו "ללמד", וגם נאמר בה {"וקשרתם", "וכתבתם",} דהיינו "לעשות" מצוות?! (40)
{ותו} קשה על טעם הברייתא, וכי בפרשת {"והיה אם שמע"} רק {"ללמד" אית ביה, ו}אילו {"לעשות" לית ביה? והא כתיב} בה {"וקשרתם"} דהיינו עשיית מצוות תפילין, וכן {"וכתבתם"} שהיא עשיית מזוזה? ומבארת הגמרא: {אלא הכי קאמר} התנא בברייתא: {בדין הוא שתקדם "שמע" ל"והיה אם שמע", שזה,} פרשת "שמע" נאמר בה {"ללמוד" ו"ללמד" ו"לעשות",} ואילו ב"והיה אם שמע" לא נאמר בה "ללמוד" אלא רק "ללמד" ו"לעשות".
ומשום כך קדמה גם אמירת פרשת {"והיה אם שמע" ל"ויאמר", שזה,} "והיה אם שמע", נאמר בה {"ללמד" ו"לעשות",} ואילו {"ויאמר" אין בה אלא "לעשות" בלבד}.
ומקשה הגמרא: למה הוצרך רבי שמעון לתת טעם לסדר קריאת פרשיות קריאת שמע, {ותיפוק ליה מ}טעמו {דרבי יהושע בן קרחה,} במשנה.
ומבארת הגמרא: רבי שמעון אינו חולק על הטעם במשנה, אלא {"חדא ועוד" קאמר. חדא, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואחר כך יקבל עליו עול מצוות. ועוד} טעם, {משום דאית ביה הני מילי אחרנייתא.} (41)
{רב משי ידיה,} היה נוטל ידיו בבוקר, {וקרא קריאת שמע, ואנח} (42) {תפילין,} (43) {ומצלי} שמונה עשרה.
ומקשה הגמרא: {והיכי עביד} רה {הכי} להקדים קריאת שמע להנחת תפילין? {והתניא: החופר כוך ל}קבורת {מת} בקירות של מערת {קבר,} נחשב כעוסק במצוה, ולכן הוא {פטור} באותה שעה {מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין,} אף שזמן קיומם הוא בעת חפירתו, {ו}כל שכן שנפטר {מכל מצוות האמורות בתורה} שאין זמנם קבוע.
{הגיע זמן קריאת שמע, עולה} מהמערה, (44) {ונוטל ידיו, ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל.} ומשמע שמקדים הנחת תפילין לקריאת שמע, ושלא כהנהגת רב שהקדים לקרא שמע לפני הנחת תפילין?
וטרם יישוב קושיא זו, מקדימה הגמרא לדון בעצם דברי הברייתא:
{הא גופא קשיא: רישא אמר} התנא שהוא {"פטור"} מקריאת שמע כיון שהוא עוסק במצוה. {ו}אילו {סיפא} אמר התנא שהוא {חייב} לעלות ולקרוא?
ומבארת הגמרא: {הא לא קשיא, סיפא} מדברת באופן שיש {תרי} אנשים שעוסקים בחפירה, ואינם יכולים לחפור יחד, ולפיכך יקרא אחד מהם ויתפלל, וכשיגמור יחליף עם חברו. ואילו {סיפא} עוסקת {בחד,} שחופר לבדו, וחייב להמשיך בה עד שיסיים, ופטור מכל המצוות.
ושבה הגמרא לקושייתה על רב: {מכל מקום, קשיא לרב,} הרי הנחת תפילין קודמת לקריאת שמע.
ומתרצת הגמרא: {רב} חולק על ברייתא זו, כי {כרבי יהושע בן קרחה סבירא ליה, דאמר} במשנתנו שצריך לקבל {עול מלכות שמים תחילה} בפרשת "שמע", { ואחר כך} יקבל {עול מצוות,} ולכן הניח תפילין אחר קריאת שמע.
דוחה הגמרא: {אימר דאמר רבי יהושע בן קרחה} כשיש עליו חיוב לקרוא שתי קריאות, שצריך {להקדים קריאה} של "שמע" שהיא קבלת עול מלכות שמים, {לקריאה} של "והיה" שהיא קבלת עול מצוות. אך כשחייב במצוות קריאה ועשייה, להקדים {קריאה} של "שמע" {לעשיה} מצוות בפועל, { מי שמעת ליה?}
{ותו,} טעם נוסף לדחות: {מי סבר ליה} רב {כרבי יהושע בן קרחה!? והאמר רב חייא בר} {אשי: זימנין סגיאין} [פעמים רבות] {הוה קאימנא קמיה דרב, ו}ראיתי שהוא {מקדים} לקום בבוקר, {ומשי ידיה,} (45) {ומברך} ברכות התורה {ומתני לן פרקין, ומנח תפילין, והדר קרי קריאת שמע.} ומשמע מכך שרב חולק על רבי יהושע בן קרחה, שהרי הקדים לעסוק בתורה, שהיא "קריאה של מצוה" לפני קריאת שמע שהיא "קריאה של עול מלכות שמים" (46).
{וכי תימא} שרב אכן סובר כרבי יהושע בן קרחה, ומה שהקדים ללמוד קודם קריאת שמע היה רק {ב}אופן {דלא מטא זמן קריאת שמע.}
אי אפשר לומר כן. כי {אם כן, מאי} חידוש יש ב{סהדותיה דרב חייא בר אשי?} והרי פשוט שקודם זמן קריאת שמע מותר ללמוד. ובהכרח, שבא לומר בעדותו שרב למד גם אחר שהגיע הזמן וחלק על רבי יהושע בן קרחה.
ודוחה הגמרא: באמת יתכן שרב סובר כרבי יהושע בן קרחה, ועדותו של רב חייא בר אשי היתה ש{רב} למד קודם שהגיע הזמן. וחידושו הוא {לאפוקי ממאן דאמר דלמשנה אין צריך לברך} ברכות התורה, {קא משמע לן דאף למשנה צריך לברך,} שהרי רב בירך קודם לימודו (47).
ומקשה הגמרא: {מכל מקום, קשיא לרב} שהקדים לקרוא קריאת שמע, מהברייתא שהחופר קבר מניח תפילין קודם קריאת שמע (48)?
ומתרצת הגמרא: רב היה מניח תמיד תפילין קודם קריאת שמע. ורק בפעם הזו שהוזכרה בתחילת הענין, {שלוחא הוא דעוית,} שאיחר להביא לו תפיליו עד שחשש שיעבור זמן קריאת שמע, (49) ולכן הקדים לקרוא ואחר כך הניח תפילין.
{אמר עולא: כל הקורא קריאת שמע} (50) {בלא תפילין} (51) - {כאילו מעיד עדות שקר בעצמו!} (52) {אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן}: (53) הקורא קריאת שמע בלא תפילין, אינו מקבל עליו עול מלכות שמים בשלימות, והרי הוא {כאילו הקריב עולה בלא מנחה, ו}כאילו הביא {זבח בלא נסכים!}