{ואמר רבי יוחנן: הרוצה שיקבל עליו עול} {מלכות שמים שלמה} {ע} {יפנה} לנקביו, כדי שיהא גופו נקי בעת קריאת שמע ותפילה, {ויטול ידיו, ויניח תפילין, ויקרא קריאת שמע ויתפלל, וזו היא} קבלת {עול מלכות שמים שלמה} (1).
{אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנפנה} לנקביו {ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, דכתיב} [תהלים כו ו] {"ארחץ בנקיון כפי ואסובבה מזבחך ה'".} {אמר ליה רבא} לרבי חייא בר אבא: וכי {לא סבר לה מר} שהנוטל ידיו לפני התפילה מעלה עליו הכתוב {כאילו טבל} כל גופו במקוה, שהרי כך משמע מ{דכתיב} לשון {"ארחץ} [{בנקיון}] {"} שמשמעותו "ארחץ את עצמי", {ולא} נאמר {"ארחיץ} [{כפי}] {"} שמשמעותו שארחץ את ידי, ובהכרח הכוונה שבשכר רחיצת ידיו נחשב כרוחץ כל גופו לתפילה.
{אמר ליה רבינא לרבא: חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר "מי שאין לו מים לרחוץ ידיו} כשבא להתפלל, {מקנח ידיו} בשפשוף {בעפר ובצרור ובקסמית".}
{אמר ליה} רבא לרבינא: {שפיר קאמר} אותו צורבא מרבנן, שהרי {מי כתיב "ארחץ במים"?} - "ארחץ {בנקיון" כתיב} שמשמעותו לרחוץ ב{כל מידי דמנקי} (2).
וכן מוכח שאין חיוב לרחוץ דוקא במים: {דהא רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא} [באופנים מסוימים, וכדלהלן].
{והני מילי} שהורה רב חסדא שאין לחזר אחר מים, דוקא {לקריאת שמע,} שזמנה קבוע ואם יחזר אחר מים יתכן שיעבור זמנה, {אבל לתפילה} (3) שזמנה כל היום (4) {מהדר} ליטול ידיו דוקא במים.
ודנה הגמרא: {ועד כמה} - מהו שיעור המרחק שמוטל עליו ללכת לחפש מים? - {עד פרסה.}
{והני מילי} שצריך לחפש עד פרסה, דוקא {לקמיה} - כשהולך בדרך צריך להתקדם עד פרסה ולחפש מים לנטילה, {אבל} אם אין מים בהמשך הדרך, אלא רק אם חוזר {לאחריה, אפילו מיל} [שהוא רבע פרסה] {אינו חוזר} (5).
ומדייקת הגמרא: {ומינה} - משמע ממימרא זו, שדוקא מרחק {מיל} לאחריו {הוא דאינו חוזר, הא פחות ממיל חוזר} (6).
(((מתניתין:)))
{הקורא את שמע} בלחש {ולא השמיע לאזנו, יצא} ידי חובת קריאת שמע.
{רבי יוסי אומר: לא יצא.} {קרא ואל דקדק באותיותיה,} לפרשן בשפתיו כראוי, (7) {רבי יוסי אומר יצא, רבי יהודה אומר לא יצא.}
{הקורא} ממנה מילים או פסוקים {למפרע} - שמקדים את המאוחר - {לא יצא.}
{קרא וטעה,} ואינו יודע היכן הוא אוחז כעת, {יחזור למקום שטעה,} דהיינו המקום שיודע שעד שם קרא כראוי.
(((גמרא:)))
{מאי טעמא דרבי יוסי} שאם לא השמיע לאזנו לא יצא.
{משום דכתיב "שמע"} ומשמעותו {השמע} {לאזנך מה שאתה מוציא בפיך.}
ומבארת הגמרא מאידך: {ותנא קמא,} כיצד יפרש את משמעות "שמע"? - {סבר} שמשמעות {"שמע"} היא "הבן", ללמד שאפשר לקרא {בכל לשון שאתה שומע.}
וחוזרת הגמרא לבאר מאידך: {ורבי יוסי,} מנין הוא למד שאפשר לקרא בכל לשון? - {תרתי שמע מינה} כי משמעות תיבת "שמע" היא שאפשר לקרא בכל לשון ששומע, וגם שצריך להשמיע לאזנו (8).
{תנן התם} [תרומות א ב]: {חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום,} כי אינו שומע את הברכה שמברך בעת ההפרשה, {ואם תרם} בדיעבד {תרומתו תרומה.} ודנה הגמרא: {מאן תנא} שאמר דין זה ש{חרש המדבר ואינו שומע} - רק {דיעבד אין} - חלה תרומתו, אך {לכתחילה לא יתרום?} -
{אמר רב חסדא}: כדעת {רבי יוסי} במשנתנו {היא.}
{דתנן, הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר לא יצא.}
ומדייק רב חסדא: {עד כאן לא קאמר רבי יוסי "לא יצא"} אלא ל{גבי קריאת שמע} שהיא מצוה {דאורייתא, אבל} הטעם שחרש אינו מפריש {תרומה} - {משום} שאינו יכול לשמוע את ה{ברכה היא, ו}חיוב {ברכה} הוא רק מ{דרבנן}, (9) {ו}לכן {לא בברכה תליא מילתא} - שאינה מעכבת את חלות התרומה, ונמצא שאף על פי שאינו יוצא ידי חובתו בברכה, חלה הפרשתו (10).
ומקשה הגמרא: {וממאי} מנין שהמשנה בתרומות כשיטתו {דרבי יוסי היא} ואילו רבי יהודה סובר שחרש יכול לתרום לכתחילה?
ו{דילמא, רבי יהודה היא.} (11) {ו}מה ש{אמר גבי קריאת שמע נמי} שיוצא ידי חובתו כשלא השמיע לאזנו, היינו רק {בדיעבד, אין,} אבל {לכתחילה, לא} יקרא אלא אם משמיע לאזנו.
{תדע,} שרבי יהודה סובר שלכתחילה צריך להשמיע לאזנו:
{דקתני "הקורא} את שמע ולא השמיע לאזנו, יצא". ומשמעות לשון "הקורא" היא שרק {דיעבד} - {אין,} אבל {לכתחילה לא} יקרא אלא אם ישמיע לאזנו [ואם כן אפשר לפרש שהמשנה בתרומות כדעת רבי יהודה, והכוונה שחרש לא יפריש לכתחילה כי אינו משמיע לאזנו, ושלא כרב חסדא].
אך הגמרא דוחה את הדקדוק מלשון המשנה: {אמרי, האי דקתני "הקורא"} בלשון דיעבד, לא נכתב כדי ללמד שאינו יוצא אלא בדיעבד, אלא כדי {להודיעך כוחו דרבי יוסי,} ולגלות שכוונתו במה {דאמר "לא יצא"} היינו {דיעבד נמי לא. דאי} [ואילו] {רבי יהודה,} סובר שהקורא ולא השמיע לאזנו {אפילו לכתחילה נמי יצא,} [ונמצא כי מה ששנינו בתרומות שלכתחילה לא יתרום, יתכן רק לדעת רבי יוסי, וכדברי רב חסדא].
ומקשה הגמרא: {במאי אוקימתא} את המשנה בתרומות? - {כרבי יוסי, ו}אם כן קשה, {אלא הא דתניא "לא יברך אדם ברכת המזון בלבו} דהיינו באופן שאינו שומע באזניו (12), {ואם} בדיעבד {בירך} בלחש {יצא", מני?} - הרי {לא רבי יוסי ולא רבי יהודה} סוברים כן: {דאי רבי יהודה, הא אמר לכתחילה נמי יצא,} ולמה "לא יברך בלבו".
{ואי רבי יוסי,} יקשה האמור בסיפא ש"אם בירך יצא", שהרי לדעתו {דיעבד נמי לא} יצא, שהרי ברכת המזון דאורייתא היא (13).
{אלא מאי,} בהכרח שברייתא זו כדעת {רבי יהודה. ו}מוכח שלדעתו, {דיעבד, אין} - יוצאים בקריאת שמע שלא השמיע לאזנו, אך {לכתחילה לא,} [ונמצא שוב שהמשנה בתרומות כדעת רבי יהודה, שחרש אינו תורם לכתחילה, כי אינו שומע את הברכה שמוציא מפיו].
ותמהה הגמרא לפי ביאור זה במשנה בתרומות: {אלא, הא דתני רבי יהודה בריה דרבי שמעון בן פזי "חרש המדבר ואינו שומע תורם לכתחילה", מני?} - הרי {לא רבי יוסי ולא רבי יהודה} סוברים כן:
{דאי רבי יהודה, הא אמר} לגבי קריאת שמע בלחש {דיעבד, אין, לכתחילה לא,} ואיך יתרום חרש לכתחילה.
{ואי רבי יוסי, הא אמר} שאם לא השמיע לאזנו {דיעבד נמי לא יצא,} כיון שרבנן תקנו בתרומה שישמיע את הברכה לאזנו כמו בקריאת שמע, ואם לא ישמיע לא תחול תרומתו (14).
{אלא לעולם רבי יהודה} הוא הסובר שחרש תורם {ואפילו לכתחילה נמי}, והמשנה בתרומות ש"לא יתרום" כדעת רבי יוסי (15), ובדיעבד תרומתו תרומה כיון שהברכה רק מדרבנן. {ו}בכל זאת {לא קשיא} מי אמר את הברייתא שצריך לכתחילה להשמיע ברכת המזון לאזניו.
כי {הא,} הברייתא שחרש תורם לכתחילה, {דידיה,} רבי יהודה עצמו אמרה. {ו}אילו {הא,} האמור בברייתא שבברכת המזון יוצא רק בדיעבד, אמרה רבי יהודה רק לדעתו {דרביה,} וכדלהלן: {דתנן: רבי יהודה אומר משום רבי אלעזר בן עזריה, הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו, שנאמר} [דברים ו ד] {"שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד".} ומשמעות תיבת "צריך" היא שחיובו הוא רק לכתחילה, אבל בדיעבד יצא אף שלא השמיע לאזנו. [ואם כן, מסתבר שהוא התנא ששנה בברייתא שחיוב השמעת ברכת המזון לאזנו הוא רק לכתחילה] (16).
{אמר ליה רבי מאיר} לרבי אלעזר בן עזריה: אף לכתחילה אין צורך להשמיע קריאת שמע לאזנו, ש{הרי הוא אומר "}והיו הדברים האלה {אשר אנכי מצוך היום על לבבך".} ומשמעותו, ש{אחר כונת הלב הן הן ה"דברים".} והיינו, שרק צריך לכוון לבו ל"דברים" האמורים כאן, אך אינו צריך להשמיעם לאזניו.
ומסיקה הגמרא: {השתא דאתית להכי,} שמצינו דעת רבי מאיר שאין צורך להשמיע לאזניו אפילו לכתחילה, הרי {אפילו תימא רבי יהודה כרביה,} רבי אלעזר בן עזריה, {סבירא ליה,} שלכתחילה צריך להשמיע קריאת שמע לאזנו, {ו}בכל זאת {לא קשיא} מי אמר את הברייתא שצריך לכתחילה להשמיע ברכת המזון לאזניו, כי {הא,} הברייתא שחרש תורם לכתחילה, {רבי מאיר} אמרה. {ו}אילו {הא,} מה שמצינו בברייתא לגבי ברכת המזון, ובמשנה בתרומות לגבי תרומת חרש, שלכתחילה צריך להשמיע לאזנו, נאמר לדעת {רבי יהודה.}
{תנן התם} [מגילה יט ב]: {"הכל כשרים לקרא את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן, רבי יהודה מכשיר בקטן".}
ודנה הגמרא: {מאן תנא} שאמר את דין {חרש} יחד עם שוטה, ומשמע שב{דיעבד נמי לא} מוציא אחרים ידי חובתן? -
{אמר רב מתנה}: כדעת {רבי יוסי היא.}
{דתנן, הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר לא יצא.} וכיון שאינו יכול לצאת ידי חובת קריאת מגילה אפילו בדיעבד, הרי הוא פטור מקריאתה, ולפיכך אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתן, כי אינו מחוייב כמותם [אך לרבי יהודה, שיוצא בקריאתו בדיעבד, יכול להוציא גם אחרים בדיעבד].
ותמהה הגמרא: {וממאי,} מנין שהמשנה במגילה כדעתו {דרבי יוסי היא, ו}ביאורה שאף {בדיעבד נמי לא} מוציא את האחרים ידי חובתן?