(((מתניתין:)))
המשנה הראשונה מבארת את הזמן הראוי למצוות קריאת שמע בערבית, מאימתי הוא מתחיל, ועד מתי הוא נמשך:
{מאימתי קורין} (2) {את שמע בערבית?}
אימתי מתחיל זמן המצוה של קריאת שמע של ערבית? -
{משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן.} כהנים שהיו טמאים, וטבלו לטהרתם לפני השקיעה, צריכים להמתין עד "הערב שמש" כדי שיוכלו לאכול תרומה, והוא זמן צאת הכוכבים. (3) זמן זה הוא גם תחילת הזמן של מצות קריאת שמע של ערבית. (4)
ונמשך זמן הקריאה {עד סוף האשמורה} {הראשונה,} עד סוף שליש הראשון של הלילה, (5) {דברי רבי אליעזר} (6). וטעמו, משום ש"ובשכבך" משמעותו זמן התחלת השכיבה לישון, והוא הזמן שבני אדם הולכים לשכב לישון, וזהו רק בשליש הראשון של הלילה. (7)
{וחכמים אומרים}: זמן קריאת שמע של ערבית הוא {עד חצות} הלילה. (8) וטעמם יתבאר בהמשך המשנה.
{רבן גמליאל אומר}: זמן קריאת שמע הוא {עד שיעלה עמוד השחר}. (9) כי לדעתו משמעות "בשכבך" היא כל זמן שכיבה, וכל הלילה הוא זמן שבני אדם שוכבים בו.
{מעשה} שהיה, {ובאו בניו} של רבן גמליאל {מבית המשתה} (10) לאחר חצות. {אמרו לו} לאביהם: עדיין {לא קרינו את שמע}, והאם ניתן עדיין לקרוא את שמע? (11)
{אמר להם: אם לא עלה} עוד {עמוד השחר, חייבין אתם לקרות.} שכן, אף לדעת חכמים, זמן הקריאה מעיקר הדין הוא כל הלילה, אלא שהגבילו חכמים את זמנה עד חצות כסייג, כדי להרחיק את האדם מהעבירה, וכדלהלן. (12)
והוסיף רבן גמליאל ואמר לבניו: {ולא זו בלבד,} לא רק בקריאת שמע סוברים חכמים שמעיקר הדין זמנה כל הלילה, {אלא כל מה שאמרו חכמים} שיש לעשותם {"עד חצות"}, מעיקר הדין {מצוותן עד שיעלה עמוד השחר}, ואם לא נעשו עד חצות, מצוה לעשותם עד שיעלה עמוד השחר.
ומביאה המשנה דוגמא לדבר הנוהג בלילה, שזמן מצוותו נמשך כל הלילה:
{הקטר חלבים ואברים,} חלקי הקרבנות שהיו מקטירים על המזבח [החלב של כל הקרבנות או אברי קרבן העולה, שעולה כליל למזבח], שמצוה להעלותם למזבח באותו יום, ואף בלילה שאחריו, {מצוותן,} מצוות הקטרתן היא {עד שיעלה עמוד השחר}, ורק לאחר מכן נפסל הקרבן (13).
{ו}כן {כל הנאכלין ליום אחד,} הקרבנות שהיתר אכילתם הוא ביום שחיטתם ובלילה שאחריו כגון חטאת ואשם ותודה, {מצוותן,} מצוות אכילתם היא {עד שיעלה עמוד השחר}, ורק לאחר שעלה עמוד השחר נפסל ונעשה "נותר" באסור באכילה.
{אם כן,} שכל דבר אשר מצוותו בלילה כשר כל הלילה, {למה אמרו חכמים} שזמן קריאת שמע וזמן אכילת הקרבנות הוא רק {עד} {חצות?} - {כדי להרחיק את האדם מן העבירה,} כדי שיזדרז האדם בקיום המצוה ולא ידחה אותה לסוף זמנה, ויבוא לאכול קדשים לאחר עלות השחר שהוא באיסור כרת. (14)
וכן לגבי קריאת שמע, שלא יאמר האדם, עדיין יש שהות לקיים המצוה וידחה אותה, ובתוך כך יעלה עמוד השחר ויעבור זמן המצוה. (15)
(((גמרא:)))
מפתיחת המשנה "מאימתי קורין את שמע בערבין" משמע שכבר ידוע לתנא על עצם חיוב קריאת שמע בערבית, ואינו דן אלא מתי הוא זמן החיוב.
ועל כך שואלת הגמרא: {תנא היכא קאי!?} היכן עומד התנא בלימודו!? דהיינו, להיכן הוא מתייחס בדבריו לגבי זמן קריאת שמע, {דקתני "מאימתי",} ששאלתו היא אימתי הוא זמן החיוב של הקריאה, בעוד שאת עצם החיוב עצמו לקרוא קריאת שמע פעמיים ביום, בשחרית ובערבית, הוא עדיין לא שנה במשנה!?
{ותו,} עוד יש לשאול: {מאי שנא דתני} דיני קריאת שמע {דערבית ברישא,} והרי יותר ראוי {לתני} דין קריאת שמע {דשחרית ברישא,} כפי שמצינו לגבי קרבן תמיד, שכתבה התורה דין תמיד של שחר לפני תמיד של בין הערביים. (16) מתרצת הגמרא: {תנא, אקרא קאי.} דברי התנא מתייחסים לכתוב בתורה, ולכן לא שנה התנא שיש חיוב לקרוא קריאת שמע בשחרית ובערבית, {דכתיב, "בשכבך ובקומך}", ומכאן יודעים אנו שיש מצוה לקרות את שמע פעמיים ביום, (17) בזמן שכיבה ובזמן קימה.
{והכי קתני,} וכך שנה התנא: {זמן קריאת שמע ד"שכיבה"} - {אימת,} מתי הוא מתחיל? (18) - {משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן}. (19) וכיון ששאלתו נסובה על פסוק זה, פתח התנא תחילה בקריאת שמע של ערבית, כי "בשכבך" נאמר קודם "בקומך".
{ואי בעית אימא,} ואם תרצה, אמור באופן אחר ליישב למה הקדים של ערבית ראשונה -
שכן {יליף} למד התנא {מ}האמור ב{ברייתו של עולם.} (20) {דכתיב} [בראשית א ה]: {"ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד}". הרי שהערב קודם לבוקר.
שואלת הגמרא: {אי הכי,} אם אכן התנא פתח בערבית לפי שלמד זאת מברייתו של עולם, אם כן, גם ב{סיפא, דקתני,} בהמשך המשנה [להלן יא א]: {בשחר מברך שתים} [שתי ברכות] {לפניה} [לפני קריאת שמע], {ו}ברכה {אחת לאחריה. ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה} -
{ליתני} דיני ברכות קריאת שמע {דערבית ברישא!?} ולמה הזכיר התנא את דיני ברכות קריאת שמע של שחר קודם? (21)
מתרצת הגמרא: {תנא פתח} את דבריו במשנה הראשונה {בערבית,} כסדר ברייתו של עולם, {והדר תני,} ואחר כך שנה, בתחילת המשנה הבאה, את זמן קריאת שמע {בשחרית.}
{ועד דקאי בשחרית,} בעוד הוא עומד בעניין קריאת שמע של שחרית, {פריש מילי,} המשיך לפרש שאר דיני ברכות קריאת שמע {דשחרית}.
{והדר, פריש מילי דערבית.} ולאחר שגמר, שב לפרש דיני קריאת שמע של ערבית. ולכן, לגבי הברכות הזכיר התנא את של שחר לפני של ערב, כי לא נשנו דיניהם בפני עצמם.
{אמר מר} במשנתנו: "מאימתי קורין את שמע? - {משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן} ".
שואלת הגמרא: {מכדי,} הרי {כהנים אימת קא אכלי} ב{תרומה?} - משעת {צאת הכוכבים} [כמבואר בברייתא בסמוך]. ונמצא, שהחל משעת צאת הכוכבים הוא זמן קריאת שמע. ואם כן {ליתני} במשנתנו שזמן קריאת שמע הוא {משעת צאת הכוכבים}, (22) ומדוע תלה התנא את זמן קריאת שמע בשעה שהכהנים נכנסים לאכול? (23)
מתרצת הגמרא: {מלתא אגב אורחיה קא משמע לן} התנא בתוספת לשונו, { דכהנים אימת קא אכלי בתרומה, משעת צאת הכוכבים.}
{והא קמשמע לן,} בא התנא להשמיענו בזאת, {דכפרה לא מעכבא.} שאף אם נטמאו הכהנים בטומאה חמורה, כגון טומאת זב ומצורע, שטהרתם תלויה בקרבן שמביא הטמא לכפרה, וכל זמן שלא הביאו את הקרבן, הם אסורים באכילת קדשים ובכניסה למקדש, מכל מקום, לענין אכילת תרומה אין הבאת הקרבן מעכבם, (24) אלא כיון שטבלו והגיע זמן צאת הכוכבים, הרי הם מותרים באכילת התרומה.
{כדתניא} בברייתא דין זה ומקורו: נאמר בתורה: [ויקרא כב ז] {"ובא השמש וטהר} ואחר יאכל מן הקדשים". ומקרא זה נאמר לגבי תרומה, (25) ודרשו חכמים, "ובא השמש", {ביאת שמשו מעכבתו,} רק שקיעת החמה מעכבתו {מלאכול בתרומה}. {ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה.} אלא, כיון ששקעה חמה ויצאו הכוכבים, מותרים הכהנים באכילת התרומה.
מקשה הגמרא על הברייתא: {וממאי דהאי} שאמר הכתוב {"ובא השמש}", הכוונה היא {לביאת} [שקיעת] {השמש, והאי} שאמר הכתוב {"וטהר",} פירושו {טהר יומא,} שהיום נטהר [נפנה ועבר] לגמרי מהעולם. (26) כלומר, ששקעה חמה לגמרי עד שיצאו כוכבים, (27) ומאז מותר הוא באכילת התרומה, ואין הבאת הקרבנות מעכבת.