{דילמא} כוונת הכתוב ל{ביאת אורו,} דהיינו זריחת אור השמש בבוקר למחרת, {ומאי "וטהר", וטהר גברא,} שהאדם יטהר עצמו על ידי הבאת קרבנותיו, ורק לאחר מכן יאכל בתרומה?
מתרצת הגמרא: {אמר רבה בר רב שילא}: אם "וטהר" הכוונה לצוות לאדם שיביא קרבנותיו, {אם כן, לימא קרא "ויטהר",} שהוא לשון צווי לעשות. (28) {מאי "וטהר",} למה נאמר "וטהר" שמשמעותו היא שבכך הוא נטהר מאליו? בהכרח כוונת הכתוב ש{"טהר יומא",} ש"נטהר" היום, שהסתלק האור לגמרי עד כדי שיצאו כוכבים, שזה דבר הנעשה מאליו. {כדאמרי אינשי "איערב שמשא} [שקעה החמה] {ואדכי יומא"} [ונטהר היום]. (29) וזו היא גם כוונת הכתוב "וטהר", שהיום "נטהר". (30)
{במערבא,} בארץ ישראל [שהיא במערבה של בבל] {הא,} הוכחתו {דרבה בר שילא לא שמיע להו. ו}לכן {בעו ליה מבעיא: האי,} זה שאמר הכתוב {"ובא השמש"}, האם {ביאת שמשו הוא} [שקיעת החמה], {ומאי "וטהר"} - {טהר יומא}.
{או דילמא,} "ובא השמש", {ביאת אורו} [זריחת החמה] {הוא, ומאי "וטהר"?} - {טהר גברא.} שיביא את הקרבנות לכפרתו, ורק לאחר מכן יטהר גם לגבי אכילת תרומה.
{והדר,} לאחר שנסתפקו, חזרו {ופשטו לה} לספק זה {מברייתא.} (31)
{מדקתני בברייתא,} ממה ששנינו בברייתא המובאת בסמוך: וחכמים אומרים, משעה שהכהנים זכאים לאכול בתרומתן. {סימן לדבר, צאת הכוכבים.}
הרי, שמזמן צאת הכוכבים מותרים הכהנים באכילת תרומה, ואין הבאת הקרבן לכפרה מעכבת אותם מאכילת תרומה.
{שמע מינה} מהברייתא, כי "ובא השמש", {ביאת שמשו הוא, ומאי "וטהר"?} - {טהר יומא.} וכיון שנטהר חלף היום, מותרים הכהנים באכילת תרומה.
{אמר מר,} אמר התנא במשנתנו: מאימתי קורין ... {משעה שהכהנים נכנסים לאכול} {בת רומתן}.
ומקשה הגמרא סתירה, לכאורה, מברייתא אחרת:
{ורמינהו} מהא דתניא, (32) {מאימתי קורין את שמע בערבין? מ}שעה {שהעני} אשר אין לו נר להאיר בסעודתו, {נכנס לאכול פתו במלח}, (33) ונמשך זמן קריאת שמע {עד שעה שעומד} העני {ליפטר מתוך סעודתו}.
ומבארת הגמרא את קושיתה: זה ששנינו ב{סיפא} של הברייתא, שזמנה נמשך רק עד לשעה שהעני נפטר מסעודתו, {ודאי פליגא אמתניתין}, שהרי זמן זה קודם לכל הזמנים ששנינו במשנה, שהרי זמנו של רבי אליעזר הוא מוקדם מכולם, והוא נמשך עד סוף אשמורה ראשונה.
אבל יש לדון, האם גם מה ששנינו ב{רישא} של הברייתא, שתחילת זמנה משעה שהעני נכנס לאכול פתו, {מי לימא,} ברייתא זו {פליגא אמתניתין}, שקבעה כי תחילת זמנה הוא משעה שכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, דהיינו מצאת הכוכבים. או לא.
משיבה הגמרא: {לא.} אין הברייתא נחלקת עם משנתנו לגבי תחילת הזמן, כי השעה ש{עני} נכנס לאכול פיתו, {ו}השעה ש{כהן} נכנס לאכול בתרומה {חד שיעורא הוא}, שתיהן הן אותה שעה, דהיינו, בצאת הכוכבים. (34)
אך עדיין מצאנו סתירה מברייתא אחרת.
{ורמינהו} מהא דתניא: {מאימתי מתחילין לקרות קריאת שמע בערבית?} - {משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות}. שבליל שבת מקדימין לאכול (35) יותר משאר ימות השבוע, לפי שהסעודה מוכנה מבעוד יום, (36) {דברי רבי מאיר.} (37) {וחכמים אומרים, משעה שהכהנים זכאים לאכול בתרומתן.}
{סימן לדבר,} אימתי הוא זמן זה - {צאת הכוכבים.}
{ואף על פי שאין ראיה לדבר} שבצאת הכוכבים נגמר היום ומתחיל הלילה, מכל מקום, מצינו {זכר לדבר, שנאמר} [נחמיה ד טו]: {"ואנחנו עושים במלאכה. וחצים מחזיקים ברמחים, מעלות השחר עד צאת הכוכבים}".
{ואומר,} ועוד נאמר שם [טז]: {"והיה לנו הלילה משמר, והיום מלאכה}". הרי שהיום הוא מעלות השחר עד צאת הכוכבים. ואם כן, מצאת הכוכבים עד עלות השחר הוא הלילה.
ובמאמר המוסגר, לפני שהגמרא מפרשת מה היא באה להקשות מברייתא זו, היא מקדימה לדון בביאור דברי הברייתא:
{מאי "ואומר"?} לשם מה מביאה הברייתא גם את הפסוק השני, והרי בפסוק הראשון כבר נאמר שזמנו של יום הוא מעלות השחר ועד צאת הכוכבים?
ומבארת הגמרא: הפסוק השני נצרך, היות {וכי תימא,} אילו נאמר רק הפסוק הראשון, {מכי ערבא שמשא}, משקיעת החמה, עוד קודם צאת הכוכבים, {לילי הוא}, וכן בבוקר, רק עם הנץ החמה מתחיל היום ולא מעלות השחר. {ואינהו,} עושי המלאכה, הם {דמחשכי ומקדמי,} הקדימו להתחיל במלאכתן לפני תחילת היום, שהוא בהנץ החמה, והמשיכו מלאכתן לתוך הלילה, לכן מוסיפה הברייתא, {תא שמע}, בא ולמד ראיה מהפסוק השני, {"והיה לנו הלילה משמר, והיום מלאכה}", הרי ש"היום" שהוא עת מלאכתן, כלה בזמן שהחל ה"לילה", שהוא זמן השמירה. ונמצא ש"היום" נמשך עד צאת הכוכבים, שאז החלה השמירה. (38)
ועתה ממשיכה הגמרא ומסיימת את קושייתה מהברייתא:
{קא סלקא דעתך, ד}השעה ש{עני} נכנס לאכול פיתו בכל יום, {ו}השעה שרוב {בני אדם} שאינם עניים אוכלים את סעודתם בלילות שבת, {חד שעורא הוא}. (39)
{ואי אמרת שגם} השעה ש{עני} נכנס לאכול פיתו, והשעה ש{כהן} נכנס לאכול בתרומתו {חד שעורא הוא}, דהיינו, בצאת הכוכבים, אם כן, נמצא ששיעור הזמן שאמרו {חכמים} בברייתא "משעה שכהנים נכנסים לאכול בתרומה", {היינו} כשיעור הזמן שאמר {רבי מאיר} "משעה שבני אדם נכנסים לאכול פתן בערב שבת", שהרי "עני" ו"כהן" שיעור אחד, ו"עני" ו"בני אדם" שיעור אחד, ואם כן, במה נחלקו רבי מאיר וחכמים בברייתא?
{אלא, שמע מינה,} שזמן אכילתו של {"עני" שיעורא לחוד, ו"כהן" שעורא לחוד.} ונמצא שהרישא בברייתא הראשונה חולקת על משנתנו. ובזה נחלקו חכמים ורבי מאיר בברייתא השניה, שחכמים סוברים משעה שכהנים נכנסים דהיינו צאת הכוכבים. ורבי מאיר סובר משעה שבני אדם נכנסים, שהוא כשיעור הזמן שעני נכנס לאכול פיתו בימות החול, והוא זמן מוקדם מזמן הכהנים.
הגמרא דוחה את ההוכחה: {לא!} - באמת זמנו של {"עני"} הנכנס לאכול פיתו, וזמנו של {"כהן"} הנכנס לאכול בתרומה {חד שיעורא הוא}, דהיינו צאת הכוכבים, והברייתא הראשונה אינה נחלקת בזה על משנתנו, {ו}אולם שיעור של {"עני"} הנכנס לאכול פיתו, {ו}שיעור של {"בני אדם"} הנכנסים לאכול בערבי שבתות {לאו חד שיעורא הוא,} ובזה נחלקו חכמים ורבי מאיר בברייתא השניה, שלדעת חכמים הזמן הוא משעה שהכהנים נכנסים שהוא שוה לזמן שעני נכנס לאכול פיתו, ולדעת רבי מאיר הזמן הוא כשבני אדם נכנסים לאכול בערבי שבתות, והוא זמן מוקדם מ"כהן" ו"עני".
הגמרא ממשיכה לשאול על כך: {ו}כי {"עני" ו"כהן" חד שיעורא הוא?}
{ורמינהו} סתירה מברייתא נוספת: {מאימתי מתחילין לקרות שמע בערבין?} - {משעה} {שקדש היום בערבי שבתות.} דהיינו, משעת "בין השמשות", שהוא זמן מסופק אם עדיין יום או שכבר החל הלילה, ומספק נאסרים במלאכה, (40) {דברי רבי אליעזר}.
{רבי יהושע אומר: משעה שכהנים מטוהרים לאכול בתרומתן.} דהיינו צאת הכוכבים.
{רבי מאיר אומר}: משעה {שכהנים} טמאים {טובלין} כדי {לאכול} בלילה {בתרומתן.} דהיינו, זמן מועט לפני בין השמשות כשהוא עדיין יום, ומקדימים לטבול כדי שיהא "הערב שמש" אחר הטבילה.
{אמר לו רבי יהודה} לרבי מאיר: איך יתכן שעל זמן זה נאמר "בשכבך"? {והלא כהנים, מבעוד יום הם טובלים!} דהיינו, לפני "בין השמשות", (41) ועדיין יום הוא ואינו זמן שכיבה.
{רבי חנינא אומר: משעה שעני נכנס לאכול פיתו במלח}.
{רב אחאי, ואמרי לה רבי אחא, אומר: משעה שרוב בני אדם נכנסין} להסב לסעודתן. (42) [עד כאן לשון הברייתא].
ומסיימת הגמרא את קושייתה: {ואי אמרת} שזמנו של {"עני" ו}זמנו של {"כהן" חד שיעורא הוא}, אם כן נמצא שהזמן שאמר {רבי חנינא} "משעה שעני נכנס" {היינו} כזמן שאמר {רבי יהושע} "משעה שהכהנים מטוהרים", ואילו בברייתא מבואר שנחלקו בתחילת זמן קריאת שמע.
{אלא לאו, שמע מינה, שעורא ד"עני" לחוד, ושיעורא ד"כהן" לחוד}.
ומסקנת הגמרא: {שמע מינה.} אכן שני זמנים חלוקים הם.
דנה הגמרא: {הי מינייהו מאוחר,} זמן שעני נכנס לאכול וזמן שכהנים נכנסים לאכול בתרומה, מי מהם הוא הזמן המאוחר יותר?
מוכיחה הגמרא: {מסתברא ד}זמן ש{עני} נכנס לאכול פיתו מאוחר מזמן שכהנים נכנסים לאכול בתרומתן שהוא בצאת הכוכבים. {דאי אמרת ד}זמן של {"עני" מוקדם} והוא לפני צאת הכוכבים, אם כן, {רבי חנינא} שאמר שהזמן "משעה שעני נכנס לאכול פיתו" {היינו} כזמנו של {רבי אליעזר} שאמר "משעה שקידש היום בערבי שבתות" שאף זמן זה לפני צאת הכוכבים. (43)
{אלא, לאו, שמע מינה ד}זמן כניסתו של {"עני"} לאכול {מאוחר} הוא לאחר צאת הכוכבים.
ומסקנת הגמרא: {שמע מינה.} אכן זמן ה"עני" הוא אחר צאת הכוכבים.
{אמר מר,} בברייתא [השלישית] לעיל: {אמר ליה רבי יהודה} לרבי מאיר: {והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים?!}
שואלת הגמרא: {שפיר קאמר לה רבי יהודה לרבי מאיר,} ומה יענה על כך רבי מאיר? (44)
משיבה הגמרא: {ורבי מאיר, הכי קאמר ליה: מי סברת דאנא אבין השמשות דידך קא אמינא,} שהוא מתחילת שקיעת החמה, ולשיטתך הכהנים טובלים לפני שקיעת החמה!? {אנא, א"בין השמשות דרבי יוסי" קא אמינא.}
{דאמר רבי יוסי}: משך זמנו של {בין השמשות} הוא קצר {כהרף עין,} כשיעור שאורכת קריצת עין ברפיון, {זה} [הלילה] {נכנס וזה} [היום] {יוצא.} ורגע המעבר הזה הוא הנקרא "בין השמשות", ולפני כן הוא ודאי יום. {ו}כיון שהוא כל כך קצר, {אי אפשר לעמוד עליו} ולקבוע מתי הוא בדיוק, וכיון שזמן זה הוא סמוך לצאת הכוכבים, (45) יכולים הכהנים לטבול לאחר שקיעת החמה עד סמוך לצאת הכוכבים, (46) וכיון שהוא סמוך לחשכה, נחשב זמן שכיבה.