{ואין מברכין עליו,} אין צריך שיברכו לו אחרים ברכת הלחם (1).
{ואין מזמנין עליו,} אין מצטרף עם עוד שנים לזימון.
{ופטור מקריאת שמע, ומן התפלה, ומן התפילין, ומכל המצוות האמורות בתורה.}
{ובשבת}, שאסור לקבור בה, ואינו טרוד במצוה - {מיסב, ואוכל בשר, ושותה יין,} (2) {ומברך, ומזמן, ומברכין עליו, ומזמנין עליו, וחייב בכל המצוות האמורות בתורה.} (3)
{רבי שמעון בן גמליאל אומר: מתוך שנתחייב} בשבת {באלו} האמורים - {נתחייב בכולן.} {ואמר רבי יוחנן: מאי בינייהו?} במה נחלקו תנא קמא ורבי שמעון בן גמליאל?
{תשמיש המטה איכא בינייהו} - לרבי שמעון בן גמליאל אבל חייב במצות עונה בשבת. ולתנא קמא פטור (4) משום שנוהג אבלות בצנעה.
ומסיימת הגמרא את קושייתה: {קתני מיהת,} שאונן {פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין, ומכל המצוות האמורות בתורה,} ואפילו כשאוכל בבית חברו. ואילו במשנה משמע שפטורו רק כאשר מתו מוטל לפניו.
מתרצת הגמרא: {אמר רב פפא: תרגמא}, העמד את האמור בברייתא שפטור מכל המצוות, דוקא {א"מחזיר פניו ואוכל"}. והיינו, שרק מי שאין לו בית אחר, פטור מהמצוות משום כבוד המת שעמו בבית, אבל אונן האוכל בבית אחר, חייב בכל המצוות (5).
{רב אשי אמר}: במשנה שנינו "מוטל לפניו" {כיון שמוטל עליו לקברו} - {כמוטל לפניו דמי.} ומה ששנינו בברייתא "פטור", נסוב גם על אונן האוכל בבית אחר.
וראיה שנחשב כ"מוטל לפניו": {שנאמר} [בראשית כב ג] {"ויקם אברהם מעל פני מתו".} ואחר כך בדברו עם בני חת אמר "ואקברה מתי מלפני", אף שלא היה המת מוטל לפניו, כיון ש{כל זמן שמוטל עליו לקברו} - {כמוטל לפניו דמי.}
ומקשה הגמרא לרב פפא שהעמיד את המשנה דוקא באופן שמתו עמו בבית: הרי מלשון המשנה {"מתו"}, משמע שדוקא {מי שהוא קרובו של מת הוא דפטור, אבל משמרו,} אדם אחר שאינו קרובו אלא רק משמרו, {לא,} שאינו פטור אלא קרוב הנמצא עמו בבית וממילא משמרו (6).
ואילו בברייתא שנינו להפך: {והתניא: המשמר את המת} מפני עכברים (7), { אף על פי שאינו מתו} - {פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל המצוות האמורות בתורה?!}
ומתרצת הגמרא: הברייתא עוסקת במי שאינו אונן על המת אלא רק {משמרו} - {אף על פי שאינו מתו,} ולכן אינו נפטר אלא אם נמצא עמו באותו החדר. ואילו המשנה עוסקת בפטור אונן על {מתו} - {אף על פי שאינו משמרו.} ולפיכך אף שהוא באותו חדר, פטור רק מחמת קרבתו למת, כיון שאינו משמרו.
ומדייקת הגמרא מתירוץ זה: משמע שדוקא {מתו ו}דוקא {משמרו, אין} - הוא פטור מקריאת שמע, {אבל מהלך בבית הקברות, לא} - אינו פטור.
ומקשה על כך מברייתא: {והתניא: לא יהלך} {אדם בבית הקברות} (8) {ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו} (9) {וקורא} (10) {. ואם עושה כן עובר משום} [משלי יז ה] {"לועג לרש חרף עושהו"} שלועג בכך למת שאינו יכול לקיים מצוות (11), ומשמע שגם ההולך בבית הקברות פטור מן המצוות, אף שאינו משמר את המת.
ומחלקת הגמרא: {התם} בבית הקברות, {תוך ארבע אמות הוא דאסור} לקרוא קריאת שמע או להחזיק ספר תורה, אבל {חוץ לארבע אמות חייב. דאמר מר: מת תופס ארבע} {אמות לקריאת שמע} - שאסור לקרוא בארבע אמותיו שלו משום לועג לרש (12), וגם בבית אין כל הבית נחשב כארבע אמות, ואם מקיים מצות מחוץ לארבע אמות של המת, אין בו משום לועג לרש. אבל {הכא,} במתו ומשמרו, אם הוא {חוץ לארבע אמות} - {נמי פטור}, משום שהוא עוסק במצוה, ולא משום "לועג לרש" (13).
{גופא: המשמר את המת, אף על פי שאינו מתו, פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל המצוות האמורות בתורה}.
{היו שנים} משמרים, {זה משמר וזה קורא,} ואחר כך {זה משמר וזה קורא.}
{בן עזאי אומר: היו באים בספינה, מניחו} את המת {בזוית זו, ומתפללין שניהם בזוית אחרת.}
ודנה הגמרא: {מאי בינייהו,} במה נחלקו בן עזאי ותנא קמא?
ומבארת: {אמר רבינא: חוששין לעכברים} {איכא בינייהו. מר} - תנא קמא, {סבר חיישינן} לעכברים אפילו בספינה, על כן לא יתפללו שניהם יחד אלא אחד משמר ואחד מתפלל. {ומר} - בן עזאי, {סבר} בספינה {לא חיישינן} לעכברים (14).
{תנו רבנן}: המוליך עצמות מת {ממקום למקום, הרי זה לא יתנם בדסקיא,} שק של עור, {ויתנם על גבי החמור וירכב עליהם.} מפני שנוהג בהם מנהג בזיון לשבת על העצמות.
{ואם היה מתירא מפני נכרים ומפני ליסטים} וצריך לרכוב על סוס מהר, {מותר} אף לשבת עליהם, כי כיון שעושה כך מפני צורך מוכח, אין זה נחשב בזיון.
{וכדרך שאמרו בעצמות, כך אמרו בספר תורה.}
ודנה הגמרא: {אהייא,} לאיזה מהדינים שנאמרו בעצמות המת משווים את דין ספר תורה? - {אילימא ארישא,} שכמו שאסור לשבת על עצמות המת כך אסור לשבת על ספר תורה - {פשיטא?!} וכי {מי גרע ספר תורה מעצמות!?} (15)
מסיקה הגמרא: {אלא אסיפא}: שאם היה מתיירא מנכרים או ליסטים, רוכב ויושב על ספר תורה, כשם שרוכב ויושב על עצמות המת (16).
{אמר רחבה אמר רב יהודה: כל הרואה המת} (17) {ואינו מלוהו} - {עובר משום} [משלי יז ה] {"לועג לרש חרף עושהו"} (18).
דנה הגמרא: {ואם הלוהו} - {מה שכרו?}
{אמר רב אסי: עליו הכתוב אומר "מלוה ה'} - {חונן דל".} ונאמר בהמשך: {"ומכבדו} - {חונן אביון".} וביאורו שהחונן את הדל נקרא "מלוה ה'", ואין לך דל מן המת. ולכן מי שמלוה אותו ומכבדו נחשב כ"מלוה ה'".
{רבי חייא ורבי יוחנן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות. הוה קשדיא תכלתא,} ציצית - {דרבי יונתן,} היתה נגררת בחוץ.
{אמר ליה רבי חייא: דליה}, הגביהנו! {כדי שלא יאמרו} המתים: {למחר באין אצלינו, ועכשיו מחרפין אותנו,} דהיינו לועגים לנו, שאין אנו יכולין לקיים מצות ציצית (19).
{אמר ליה} רבי יונתן: {ומי ידעי} המתים {כולי האי} מה שמתרחש בעולם הזה? {והא כתיב} [קהלת ט ה] {"והמתים אינם יודעים מאומה".} {אמר ליה} רבי חייא: {אם קרית} - {לא שנית!} לא חזרת על למודך פעם שנית כדי שתתבונן בו. {ואם שנית} - {לא שלשת! ואם שלשת} - מתברר כי {לא פרשו לך} את הדבר לאשורו.
שהרי כבר דרשו את האמור בתחילת הפסוק הנזכר: {"כי החיים יודעים שימותו"} - {אלו הצדיקים, ש}גם {במיתתן נקראו חיים} (20). וביאור "יודעים שימותו" הוא שנותנים אל לבם יום המיתה, ומושכים ידיהם מן העברה. ונמצא שסוף הפסוק "והמתים אינם יודעים מאומה" נסוב על הרשעים בחייהם, שנקראו "מתים" כי עושים עצמם כאילו שאינם יודעים וחוטאים. [אך המתים באמת יודעים את הנעשה אצל החיים (21)].
ומצינו שצדיקים במיתתם קרויים חיים {שנאמר} [שמואל ב כג כ] {"ובניהו בן יהוידע בן איש חי, רב פעלים מקבציאל. הוא הכה את שני אריאל מואב"} - שבצדקותו כאילו השפיל את כל הדורות במשך השנים שהיו קיימים שני המקדשים, כי לא היה בהם צדיק כמותו. ו"אריאל", הוא כינויו של בית המקדש, ונקרא גם "מואב" - על שמו של דוד המלך שבא מרות המואביה, ובנה את בית המקדש.
וממשיך הכתוב ואומר: {"והוא ירד והכה הארי בתוך הבור ביום השלג".}